צעד. אחד. שניים. שלושה. מבט. אחד. שבעה. עשרה. אני לא יכולה שלא להסתכל עליהם חזרה. אני רק חושבת כמה אני לא רוצה להיות פה. כמה אני רוצה לצאת מבית הכלא הנוראי הזה שבו כולם בקבוצות ואני... אחת. והרי האדם חושב ואלוהים מבצע, אז למה אני עדיין פה? המבטים שונים. עיניים כחולות, פרצוף מבויש, אחד מסיט את המבט ואחר נועץ, ונועץ, ונועץ. אני יכולה לשפוט אותם כמו שהם שופטים אותי, אז למה אני רוצה לצאת מפה והם לא? אני מזיזה את מבטי מהפרצופים לעבר הדרך שמולי, ונעצרת. מסתכלת. בוחנת. כשאינך מכיר את הדרך, גם מישור הוא כמו ג'ונגל, והאנשים הם כמו חיות והמתקנים והשיחים הם כמו עצים. וצפוף לי. אני מבטיחה לאחור ורואה את אחי הקטן מאחורי. הוא לא מבין מה פשר המבטים. "למה נעצרת?" הוא שואל. "לכי" הוא אומר. אני מענת בראשי, ממשיכה ללכת ואומרת "לכי, אל תאמר, נלך אמור".
LG
