"אוי! טום הולנד כזה.." התחלתי לומר אך לא היו מילים בפי לתאר כמה שאני מעריצה אותו. "כן, שמענו כמה שאת אוהבת את טום הולנד, את יודעת, שהוא לא יודע שאת קיימת? השחקן של ספיידרמן, בכל זאת" טל מיהרה לומר ואני הנהנתי בתבוסה. "איזה הורסת דמיון" החזרתי לה. "תורך, נוגה" אווה אמרה ואני עשיתי את תורי. ישבנו על יד השולחן שלי ושל אווה בקדמת הכיתה, ושיחקנו דמקה, אני, טל, שמחכה לתורה, ואווה. אנחנו עושות את בכל יום. כמו שבכל יום אני מתעוררת, באה לבית ספר, חוזרת הביתה, ומשתעממת, או נפגשת עם חברה. פעמיים בשבוע יש לי חוג מחול ואני גם הולכת לחוג שירה במתנס של הקיבוץ. "אתן יודעות שטום הולנד בא לישראל? הו, כמה שאני רוצה לפגוש אותו! אך אין לי שום דרך להגיע לתל אביב, וההורים שלי לא מרשים לי לנסוע ברכבת לבד" אני אומרת. "באמת? מגיע לישראל? אולי אני גם אלך? ואז אולי אמא שלך תרשה לך לבוא גם!" טל מיד קופצת במקומה ואני קופצת מיד אחריה."פתאום גם את רוצה לפגוש את ספיידרמן? בואי נלך באמת יחד!" אני אומרת בשמחה.
אני כל כך מתרגשת. הלב שלי פועם בחוזקה, כל כך מהר שאני חושבת שאתעלף. ואז הצלצול המיוחל מגיע, הגענו לתחנה. אני וטל יורדות מהרכבת וממהרות ללכת לפארק הגדול שממוקם באמצע תל אביב. שם, באמצע הפרק, יש התקהלות ענקית של אנשים מסביב לבמה יחסית גדולה, ועליה עומד הכוכב-טום הולנד. אנחנו מתקרבות כמה שאנחנו יכולות ומתחילות להידחס בין אנשים, אך ללא הצלחה, הקהל צפוף מדי ואנחנו לא נצליח להגיע כל כך קרוב אל טום. אוי כמה שהוא נראה טוב במציאות! יותר מכל הפוסטרים, או הסרטונים או התמונות שראיתי, וראיתי הרבה! כל כך הרבה זמן חלמתי לראות אותו רוקד, עושה פירואטים וקופץ בקלילות באוויר, עושה קפיצות של מחול שאני עדיין רק חולמת לעשות. כרגע, טום בסך הכל עומד בקצה הבמה ומדבר עם אחד האחראיים שם.
אחרי כמה דקות שנראות כמו נצח,טום מתחיל לדבר. "אז מה קורה פה בישראל?" הוא שואל במבטא הבריטי שלו שאני כל כך אוהבת ואני שומעת צווחות של השם שלו מכל עבר. הוא מנסה לדבר אל תוך המיקרופון אך הוא לא עובד, אחד האנשים שמאחור קורא לו וטום צועק "אני לא רוצה ללכת! אני לא רוצה ללכת!" הוא אומר וכולם צוחקים. לפני שהוא פונה לאחורה כדי לתקן את המיקרופון שלו הוא צועק אלינו "אני מצטער!" וכולם צוחקים שוב פעם.
"אז יש פה רקדנים בקהל?" טום שואל ואני מרימה את ידי בנחרצות. הוא סורק את כל הקהל עד שמחליט ומצביע."את, בואי תעלי ותצטרפי אליי" טום אומר ואני בשוק. הוא רוצה שאני אעלה איתו לבמה. אני הולכת לאט לאט לכיוון המדרגות ואז עולה ומתקרבת אליו. "איך קוראים לך?" הוא שואל ומכוון אליי את המיקרופון, "נ-נגה" אני מגמגמת חזרה. "נגה, כמה זמן את רוקדת?" הוא שואל אותי ואני עונה "שמונה שנים"." וואו, זה הרבה" הוא עונה לי חזרה. "כן טוב, אתה רוקד הרבה יותר זמן, ומגיל הרבה יותר צעיר" אני אומרת ומיד מתחרטת על דבריי. הוא יחשוב שאני עוקבת אחריו או משהו. "אולי תראי לנו מה את יודעת לעשות?" הוא אומר ואני מסמיקה. אני ממש לא יכולה להגיד לו לא, אז אני חייבת לרקוד."תני לי שם של שיר" הוא אומר ואני מיד נותנת לו את השיר הראשון שעולה לי לראש. In my blood של שון מנדס מתחיל להתנגן ברקע ואני מתחילה לרקוד לצליליו, את הריקוד שאני המצאתי על צליליו. כשנגמר השיר אני שומעת מחיאות כפיים סוערות, ואיזו הרגשה טובה זו! כמו שכתוב בספר פלא "כל בן אדם צריך לעמוד מול קהל שמוחא לו כפיים סוערות".. או משהו כזה. איזו הרגשת ביטחון זה מביא. "וואו, רואים שאת רוקדת שמונה שנים" טום אומר לי ואני מקווה שהוא אומר זאת כמחמאה. "זה היה ממש יפה, אל תהיי כל כך בלחץ" הוא אומר ואני צוחקת. "קל לך להגיד, אתה עושה את זה כל הזמן" אני מחזירה לו ואז אני כבר צריכה לרדת מהבמה.
אני וטל נשארות בפארק עוד כמה זמן אחרי שכולם עוזבים. לפני שאנחנו עוזבות את הפארק, טום ניגש אלינו ואומר "אני נלחץ לפני כל הופעה, או ראיון, כל פעם אני נלחץ, וכל פעם זה יותר מהפעם שלפני, רק אל תגידו לאף אחד, זה יהיה סוד בינינו" הוא מסיים ואני פולטת "תודה!", "על מה?" הוא שואל. "על זה שהעלית אותי לבמה, ועל זה שאתה משתף אותנו בסוד שלך" אני ישר אומרת והוא מהנהן. "אפשר אולי.. לקבל איתך תמונה?" טל מיד שואלת ואני מחייכת." בטח!"הוא אומר. אני מושיטה לו את הטלפון שלי והוא מתחיל סרטון, לנגה ו.." הוא מתחיל" טל" היא משלימה אותו" "וגלית!" אמי מיד מוסיפה." וגלית" הוא חוזר וצוחק "בהצלחה בבית ספר, בחיים ובריקוד!" הוא אומר ואני וטל מחייכות אחת אל השנייה, ואז אליו. הוא מסיים את הסרטון ולוקח גם תמונה והולך. וזהו.
אני וטל חוזרות הביתה, נרגשות כל כך, האדרנלין שלנו כל כך גבוה בשמיים שאני לא מצליחה להירדם עד ארבע לפנות בוקר, ואני בטוחה שגם טל. שלחנו לגלית את הסרטון והיא כל כך התרגשה! חבל שהיא לא יכלה לבוא. נרדמתי עם חיוך על הפרצוף, ואני בטוחה שנשארתי ככה למשל כל הזמן שבו ישנתי וגם אחרי. ככה נגמר אחד הימים הטובים ביותר בחיי.
כל הקטעים שטום הולנד מדבר או שמישהו מדבר אל טום, זה כאילו באנגלית, כי טום הוא אנגלי.
נ"ב: טום הולנד באמת מושלם.
