הצלצול מחריש את האוזניים שלי. חזק כל כך. רועש כל כך. זרמים ונחלים של תלמידים יוצאים מכל עבר, אבל אני כבר בחוץ אז האם אני אמורה.. להיכנס? או ללכת יחד איתם? אני מבולבלת. העיניים שלי מתרוצצות ומנסות להבין איפה אני אמורה להיות עכשיו, למה אני פה ולמה אני לא שם. אני אמורה לא להיות שם? כל כך הרבה אנשים דוחפים אותי מכל הכיוונים ואני מתדרדרת לאחור לנחיל התלמידים הענקי ונבלעת בין ראשים, תיקים, דיבורים, נשימות ועוד ועוד צלצולים. אני מתחילה להילחץ כי אני לא יודעת לאן אני אמורה ללכת, וכולם נראים כל כך מכוונים. למה אף אחד לא רואה שאני צריכה עזרה? למה אני כל כך.. בודדה? אני אמורה לבקש. אני צריכה לבקש. אם אני לא אבקש שום דבר לא יקרה. אני לא יכולה לצפות שאנשים ידעו מה אני חושבת. אבל האם הורים שגרים איתי כבר שש עשרה שנים לא אמורים לדעת כבר מה עובר לי בראש ומה אומר כל מבט? והאם חברים שאני מכירה כבר שנים ארוכות ומבלה איתם כל שניות בודדות לא אמורים להבחין בפרצופים השונים, שאני מסתירה לבסוף כי אני מרגישה שיש שם קיר. אין לי על מה לדבר. אולי יש לי. אני לא יודעת. אף פעם לא חשבתי על האפשרות לדבר. ואם אני אדבר, מה אני אומר? אני מסכנה, יש לי יותר מדי לחץ בלימודים, אני מרגישה שלאט לאט אין לי חברים, נמאס לי כבר כל כך לגור עם ההורים, אני מאוכזבת שהחיים שלי כל כך משעממים? אוי. באמת מסכנה. יש לה הורים, יש לה קורת גג, לפחות יש לה חברים. ממש מסכנה. אז למה אני כותבת את זה בכלל? למה אני מפרסמת את זה או שולחת את זה? זה לרחמים עצמיים? זה בשביל תשומת לב? בשביל לבלוט? בשביל התקווה שכמה מילים מטופשות סוף סוף ישנו משהו בחיים האלה? מה שאנשים עושים מתוך תקווה.
LG
