הקופסא בפינת החדר החלה לזוז. וויל שם לב לזה, אבל הוא לא שינה תנוחה, הוא לא פחד, הוא ידע בדיוק מי נמצא בפנים, הוא רק לא ידע למה הוא מתחבא שם. הוא הפסיק לשכנע את ניקו לצאת כבר לפני שלוש שעות בערך. לפתע, הקופסא עפה מעל ראשו של ניקו ונחתה ממש על יד וויל. רק לרגע, וויל הפנה את מבטו אל עבר הקופסא שנחה לרגליו, ואז הוא חזר להביט בספר שהוא העמיד פני קורא בשעות האחרונות. הוא ידע שאם ניקו רצה לחשוף את עצמו מולו, הוא יעשה את זה. "אתה יכול להסתכל עכשיו", ניקו קרא. "אתה בטוח?", וויל שאל, עדיין מעמיד פנים כאילו קורא בעיתון. "כן, אני בטוח, תסתכל" ניקו אמר. וויל הרים את ראשו בציפייה, אך בניקו לא היה דבר אחד שונה. "למה התחבאת?", הוא שאל. "אני.. לא הולך להגיד לך", הוא ענה, והחל ללכת לכיוון הדלת." זה לא פייר, ניקו", הוא אמר וניקו נעצר ונאנח. הוא ידע שוויל לא יתן לו לצאת בלי לדעת מה קורה." כבר חודשים שאתה לא מוכן לדבר איתי. זה מגוחך! אני חבר שלך! כבר כמעט.. עשר שנים!" וויל צעק בתסכול וניקו נאנח."אני לא יכול יותר, בסדר?", הוא ענה בשקט ככל שיכל בפרצוף שבור." אתה נפרד ממני?" וויל שאל בלחישה. ניקו לא ענה, הוא הסתכל על וויל במבט של כן, אני מקווה שאתה מבין. "אתה פאקינג התחבאת בקופסא עכשיו במשך שלוש וחצי שעות! ואני ישבתי פה וחיכיתי לך! ניקו, למה אתה עושה את זה?", הוא צעק ורץ החוצה דרך הדלת האחורית. וויל רץ ישר לאגם, שם הוא קפץ למים וצלל הכי עמוק שרק יכל. הוא לא עלה למעלה, והכאב שבחזו הלך וגבר מרגע לרגע. דמעות החלו לזלוג מעיניו בתוך המים והוא עצר את עצמו מלעלות כדי לשאוף אוויר. הוא צלל עמוק יותר ועמוק יותר, ולאט לאט, הוא הרגיש רגוע יותר. לפתע, בשנייה אחת, לא כאב לו כלום. הוא הרגיש כאילו שוחה על עננים, אך הוא יכל לראות את עצמו בתוך המים. לרגע הוא שמח והרגיש רגוע אבל אז הוא נבהל. הוא אף פעם לא רצה להגיע לדבר כזה קיצוני. אולי זה לא כזה נורא. בכל זאת... אין לו יותר שום סיבה לחיות.
אחרי שוויל ברח מהבקתה ניקו רץ מהדלת השנייה, אך לאחר כמה דקות הוא הרגיש ריח מוזר מרחף באוויר, והריח הזה היה מוכר לו מאוד. ריח של מוות, וביחד איתו, הריח של וויל. ניקו רץ לעבר האגם שהדלת האחורית מהבקתה בה היה הובילה אליו, וראה בקושי, ממש בעומק המים, את גופתו של וויל צפה לו במרחק.
ניקו לא רצה שוויל יתאבד. הוא בכלל לא רצה להיפרד ממנו! אבא שלו התחיל להציק לו עם חתונה, וניקו בכלל לא יצא מהארון בפניו, כך שהיה עליו יותר מדי לחץ. ניקו פשוט היה צריך הפסקה. אז הוא התחבא בקופסא, כן, בקופסא, זה לא שהוא התכוון להתחבא בה, הוא פשוט היה בבקתה ואז וויל נכנס, וזה היה מקום המחבוא הראשון שעלה בראשו.
ניקו קפץ לתוך המים ושחה לעומק, וניקו ממש לא ידע לשחות. הוא הרגיש שהוא לא יכול לנשום יותר, ושהוא עוד מעט יצטרף אל וויל.
אז הוא עשה מסע צללים מהיר אל פרסי, והביא אותו אל האגם. פרסי היה המום וניסה לתת אגרוף לניקו, אך הוא הופתע מהיותו בתוך המים והספיק לזהות אותו. הוא הסתכל על ניקו בשאלה, והוא רק הצביע לנקודה מרוחקת בתוך המים. מהר מאוד פרסי יצא בועת נשימה מסביב לראש של ניקו והחל לשחות אל מי שראה במים. כשזיהה את וויל הוא החל לשחות מהר יותר ברגע שהגיע אל וויל הוא נדחף כלפי מעלה ויצא מתוך המים.
ניקו שחה מהר לשפת האגם, אך עד שהגיע למעלה כבר היו מסביב וויל כל כך הרבה אנשים. פרסי ואנבת' עמדו ביחד, פרנק, הייזל, פייפר, ריינה ועוד כמה ילדים שהוא בכלל לא זיהה עמדו במעגל מסביב גופתו של וויל. כמה מרפאים שניקו כן זיהה מהמרפאה שכבו והתרוצצו מסביב לוויל, מנסים להציל אותו בכל דרך אפשרית, אך הריח הנורא לא נעלם. ברגע שניקו יצא מהמים הוא רץ אל וויל ודמעות כבר זלגו במהירות מעיניו. כל כך הרבה דמעות, כל כך מהירות, נשברו על פניו של ניקו כשפרסי משך את ניקו הרחק מוויל, כדי לתת למרפאים לעזור לו. ברגעים כמו זה, ניקו היה צריך את ג'ייסון לצידו ברמה גבוהה עד כאב. והו, כמה שהכאב היה בלתי נסבל. בפעם הראשונה בחייו, ניקו החל להתפלל לאביו. הוא ביקש שפעם ראשונה בחייו יעשה משהו למען ניקו, הדבר שיקר לו יותר מכל, לא יכול למות, והאדס היה חייב למצוא דרך לעצור את זה. לאט לאט הריח של וויל התנדף מהמקום, והוא לא ידע אם זה כי הוא לגמרי נעלם מהעולם, או שהוא לגמרי חי. הוא לא יכל להסתובב ולהסתכל. הוא שמע כל כך הרבה קולות, כל הרבה טפיחות על הגב, הוא ראה כל כך הרבה אנשים סביבו, אך זה היה כאילו ניקו עצמו מת. ואז הוא ראה את וויל צועד לעברו לאט לאט. הוא רק החל לומר תודה לאביו, כל כך במהירות וכל כך הרבה פעמים, ובו בזמן הוא קפץ על רגליו ורץ אל עבר וויל. ברגע שהוא הגיע אליו הוא עטף את וויל בשתי ידיו הגדולות ולא עזב אותו למשך כמה דקות. "ניקו?" וויל לחש לו באוזן. "כן?", ניקו ענה והתרחק מעט מוויל, מחזיק את פרצופו בין ידיו. "למה רצית להיפרד ממני? ח-חשבתי שאתה רוצה, ו-ולא יכולתי לשאת המחשבה הזאת כי, אתה כל מה שיש לי" וויל אמר, נחנק מדמעות בזמן דיבורו המגומגם. "לא רציתי", ניקו ענה ונישק אותו בבכי. כבר
לא היה שם אחד מלבדם, אך לפתע ניקו שמע בום גדול מימינם. הוא התנתק מוויל ושמע קול,"ככה אתה מספר לי שאתה הומו?", שמע ניקו את האדס והסתובב מיד לעברו."כמה זמן אתם ביחד?" הוא שאל ווויל מיד ענה לו, "10 שנים.. כמעט". העיניים של האדס התרחבו לפתע והוא החל לצעוק, "10 שנים?! ניקו! אתה משוגע! אתה חושב שלא הייתי מקבל את זה? מה כבר אכפת לי?". ניקו החל לצחוק והציג את וויל לאביו. "וויל-האדס, האדס-וויל".
Everything will be OK at the end. If it's not OK, it's not the end.
מקווה שנהנתם! תצביעו! תגיבו אם בא לכם!
