אני לא יודעת ללכת. זאת אומרת, אני יודעת ללכת, אבל אני לא יודעת איך. כלומר, אני יודעת איך, אבל אני לא יודעת לאן. אני מתכוונת, אני יודעת לאן, אמא ציירה לי את הדרך לשם. אולי העניין הוא שאני מפחדת לעקוב אחרי ציור, ואולי העניין הוא שאני לא יודעת איך לעקוב אחרי ציורים. אני מתחילה ללכת בעקבות הציור, והשביל תואם את הדרך. אבל אמא לא ציירה את הרקע, ואמא לא ציירה את האנשים. כשיש פנייה ימינה או שמאלה, אני פונה, אבל אני לא יודעת אם זו הפנייה הנכונה, כי אמא לא מציירת את הפניות הלא נכונות. כי אמא לא ציירת, אמא עורכת דין רצינית, וכבר אין לה זמן ללכת עם הילדה שלה בציור שהיא בעצמה ציירה. אז אני הולכת לבד. ואני אבודה כי אף פעם לא הלכתי בדרך הזו לבד. ואחרי דקות ארוכות, שאני לא יודעת אם הן היו אמורות להפוך לשעה, הגעתי.
הפעם הראשונה שהגעתי לשם לבד הייתה נוראית. אנשי הצוות היו נוראים, המטלות היו איומות, ואפילו הפרחים המשמחים בצד הדרך הטילו צל מפחיד על שביל הכניסה, וגרמו לי לרצות להתרחק משם. באותה פעם שאלתי את אמא למה חיים שם כל כך הרבה ילדים עם רק אמא אחת. "כשתגדלי תביני", היא ענתה. עם הזמן ההרגשה הנוראית נעלמה. למדתי ללכת לבד בדרך שאמא ציירה לי, ולמדתי לצייר לעצמי את הרקע והאנשים. הצוות היה איום פחות, המטלות היו כבר רגילות, ולפרחים כבר לא שמתי לב. אני בטוחה שאינני יכולה לציין אפילו צבע של פרח אחד מתוך השורה הארוכה שנמצאת שם, כיוון שתמיד הפחיד אותי להסתכל. אבל כל זה לא משנה, כי אני עוזרת, ואמא תמיד אומרת שזה חשוב לעזור. לכן כל יום אני לוקחת ארגז מלא באוכל ומביאה אותו לילדים הקטנים הרבים שגרים במקום אליו אני מגיעה, ללא הכרת תודה, לוקחים ממני את הארגז ואני נכנסת לעשות משימות אחרות. לעזור בדרך אחרת. מאוחר בערב הארגז תמיד חוזר אל מפתן דלתנו, ואיתו אני מביאה אוכל גם יום לאחר מכן.
יום אחד הבאתי את הארגז, אך לאחר שלקחו אותו ממני הדלת נטרקה בפרצופי, ללא הזדמנות להיכנס ולעזור. יום לאחר מכן כבר לא היה שם אף אחד שייקח ממני את הארגז. העיתונים בעיר היו מלאים בכתבות על המקום שאליו הלכתי. "בית היתומים בשדרה החמישית נסגר".
LG
