"את מכוערת! אני לא מבינה איך התקבלת לבית הספר הזה! אין לך לא מוח ולא כישרון" היא הטיחה בי ועלו לי דמעות בעיניים. אבל אני ממש לא אבכה מול כל הכיתה עכשיו, לא בגללה, לא עוד הפעם. היא רק חיכתה להזדמנות, שהמורה תצא מהכיתה והיא תוכל לומר לי מה שהיא רוצה. "תגידי לי, מה עשיתי לך? אני באמת מנסה להבין, למה את עושה את זה?" אני שואלת בחזרה." נו באמת, אל תעמידי פנים שאת מלאכית פה, אין פה בין אדם אחד בכיתה שרוצה להיות לידך, אז תשבי בשקט ותסתמי את הפה" היא החזירה ואני שתקתי. אולי היא צודקת. לא נראה שמישהו מנסה לקום ולעזור לי פה. להשפלה הזו אני כבר רגילה מכיתה א'. אף פעם לא היו לי הספרים הכי חדשים, או הנעליים הכי יפות. אני מניחה שאוריאל מרגישה שהכסף נותן לה כוח והיא מנצלת אותו כדי לפגוע באנשים אחרים, פחות מכובדים כנראה, לדעתה. לא יכולתי לסבול את זה יותר, יצאתי מהכיתה בצעדים גדולים והלכתי לקפטריה. מקווה שאף אחד לא נמצא שם כרגע.
פתחתי את הדלתות הגדולות של הקפטריה והלכתי לכיוון דוכן האוכל, הרי מה ירגיע אותי אם לא אוכל? היה מישהו בקפטריה, והוא בהה בי בצורה מטרידה, אבל במבט שלו היה משהו... דואג. דניאל. התיישבתי על יד אחד השולחנות מתחילה לנשנש את חבילת העוגיות שקניתי. דניאל התחיל לקום מהשולחן שלו ולהתקדם לעברי. "אתה לא צריך לשבת לידי" אני אומרת. "למה את נותנת להם לדבר אלייך ככה?" הוא שואל באי הבנה. "על מה אתה מדבר?",
"זו לא הפעם הראשונה שאת באה לקפטריה באמצע היום בפרצוף כזה מדוכא",
"מה אתה גר פה בקפטריה?",
"את חייבת להפסיק לתת לה להשפיע עלייך כל כך הרבה!",
" סליחה?! מי אתה שתגיד לי מה לעשות?",
"אני פשוט חושב ש-",
" שמה? נמאס לך מלהיות ילד כל כך רע אז אתה משתמש בי כאיזה פרויקט הצדקה? באיזו זכות בדיוק?!",
" תראי א-אני רק-",
"אתה רק מה? מה ביקש ממך לרחם עליי?",
" א-אני מצטער", הוא לחש. נאנחתי." לא, אני מצטערת. אתה גם צודק, אבל אני לא צריכה את הרחמים שלך, כאילו, איך אני אלחם? קל לך להגיד, אתה לא במקומי" מלמלתי וברחתי מהקפטריה.
" את רואה? את סתם איזה לכלוך עלוב בכיתה שלנו שכאן בגלל שאבא שלה שיחד את המנהל המפגר שלנו" היא צרחה עליי. להילחם מרינה, להילחם." זה לא נכון" אני מחזירה."נכון ובהחלט, וזאת בדיוק הסיבה שאף אחד לא מתקרב אלייך, זה כי את ילדה מכוערת, טיפה ודוחה שאף אחד לא רוצה בכלל להסתכל עליו" היא הטיחה ואני פתחתי את פי לענות, אבל לא היה לי מה לומר."תסתמי את הפה שלך" שמעתי את דניאל קורא מהדלת, איך הוא הגיע לפה בכלל? הקפטריה והכיתה שלו נמצאים בצד השני של בית הספר. כל הילדים בכיתה סובבו אליו את מבטיהם השותקים, כולל אותי. "סליחה?", אוריאל שאלה אותו. "מה ששמעת! תפסיקי להיטפל לילדים! אני מבטיח לך שהילדים פה לא עוזרים רק כי הם מפחדים ממך!" הוא צועק והיא מחזירה. "נו באמת! אני בטוחה שהם היו מעדיפים להיות חברים שלי ולא שלך" היא אומרת ואז מדגישה, "נכון?", וכולם מהנהנים. "פחדנים" הוא מסנן, תופס את ידי ואנחנו יוצאים מהכיתה."לא היית צריך לעשות את זה"אני אומרת."פשוט תגידי תודה" הוא אומר." לאן אתה לוקח אותי?" אני שואלת. "להירגע" הוא עונה.
הוא צודק. הים באמת מרגיע. יש עוד מלא רעש ואנשים על החוף אבל לשבת על הים ולצפות במים זה מאוד נחמד. "נו? נרגעת?" הוא שאל. "כן, אבל לא היית צריך לשקר להם ככה", אני אומרת. "לשקר?" הוא שואל." אל תעמיד פנים, אני יודעת שלא התכוונת למה שאמרת שם"." תסתכלי עליי רגע" הוא אמר. הסטתי אליי את מבטי והוא הושיט לי את ידו. "היי! אני דניאל, אני בכיתה י' באותו ספר שאת לומדת בו, את פשוט שכבה מעליי אז את לא מכירה אותי. האמת שעברתי ליד הכיתה שלך כבר כמה פעמים. ויש שם פשוט משהו יפיפה שלא יכולתי שלא לבהות רק בו" הוא אמר ואני צחקתי ולחצתי את ידו. הוא משך אותי עם היד קרוב אליו ולחץ את שפתיו אל שלי. צחקקתי אל הנשיקה והוא חייך. התנתקנו ונשענתי על חזהו."תגיד, איך פשוט עברת ליד הכיתה שלי בדיוק בזמן הנכון?" שאלתי."אממ" הוא מלמל וגרד בעורפו,"יכול להיות שחיכיתי שהמורה תצא כדי להיכנס" הוא מלמל ואני? אני צחקקתי ושמחתי. הסתכלתי לעברו ונישקתי אותו שוב.
האחד הבא הוא של פרסבת'! יאי!
