הסתכלתי במראה, בוהה בבבואתי הצנומה לבושה בשחור. דמעה בודדה הצליחה לחמוק מעיניי אבל מיד ניגבתי אותה והכרחתי את עצמי להפסיק. אם אתחיל לבכות אני לעולם לא אצליח להפסיק.
יצאתי מהאוטו השחור והמבריק והסתכלתי להתקהלות הגדולה של האנשים הלבושים שחור בדיוק כמוני, יושבים על כיסאות לבנים, חלקם מוחים את דמעותם מהפרצופים, חלקם עם פרצוף אטום ללא רגש, וללא פרצוף אחד מחייך. כאחת מהמשפחה שלו היה שמור לי מקום בשורה הראשונה, הכי קרוב לקבר.
כשהגיע תורי לדבר וקראו לי, הנהנתי בנימוס והתקדמתי בהליכה איטית לקדימת הבמה המאולתרת. התחלתי להגיד את המילים שכתבתי במשך הימים האחרונים שוב ושוב ושוב עד שיצא לי הניסוח הנכון לתאר אהבה שכזו במילים. באמצע הנאום, עם המון התייפחויות ברקע, התחילו לרדת לי דמעות. ניסיתי לעצור אותן ולנגב אותן הצידה, אך הן היו חזקות ממני ולא הצלחתי יותר לדבר. התחלתי להתייפח מול כל הנוכחים. מישהו קם לעברי והתקדם אליי עם ידו מושטת קדימה, לעזרה. לא יכולתי לראות מי זה מבעד לדמעות אך לא יכולתי להתמודד עם אף אדם. רק חזרתי על המילה "לא" במשך כל כך הרבה פעמים, עד שלא הפך לצרחה חזקה ורצתי הרחק משם. נשברת. צורחת. כועסת.
מוקדש לקורי מונטית'
LG
