השעה הייתה אחת ועשרים ושמונה דקות בלילה. משמרת הלילה שלי נגמרה לפני כחצי שעה ואני הייתי בדרכי הביתה. צרחה יצאה ממני וידי עלתה לפי בהפתעה כראיתי אדם שוכב מולי. ראשו היה מכוסה בדם וכך גם חזהו. התקרבתי לאט לאט, והופתעתי כששמתי לב שחזהו לא עולה או יורד. ראשי החל להסתובב מכמות הדברים האפשריים שיכולים לקרות לו. קפצתי לאחור כשעיניו נפתחו וצרחה ארוכה עוד יותר יצאה. קפאתי במקום למרות שרציתי להסתובב על עקבותיי ולרוץ על נפשי עד שאני מגיעה הביתה. "שקט, הם ישמעו". האיש לחש ואני רק המשכתי לבכות בו באימה. "הם הלכו", הוא אמרלאחר כמה דקות כשבחן את סביבתו בריכוז. "א-אתה לא מת?", שאלתי, ורק אז הבנתי כמה טיפשית הייתה השאלה שלי. "הם היו צריכים לחשוב שאני מת", הוא אמר. "מי את? מה את עושה פה?", הוא שאל בסקרנות." א-"," את יודעת מדי", הוא החליט ותפס את ידי. הוא התחיל ללכת ואני לא יכולתי לעשות דבר מללכת אחריו, כי הייתי מפוחדת מדי בשביל לפעול. ככה אני מתה, חשבתי. "אל תדאגי, אני לא אעשה לך דבר, אני מבטיח, את חייבת להאמין לי, את יכולה רק, בבקשה, להגיד לי את שמך?", הוא אמר במהירות."אוולין", פלטתי במהירות. "אוולין?" הוא גיחך "אוולין קורידור". עיניו נפערו, ידו עזבה את ידי, הוא הסתובב ורץ.
פגשתי אותו שוב רק שנה מלאת פחד לאחר מכן. המשמרת שלי בבית החולים נגמרה מאוחר מהצפוי והשעה הייתה שלוש וחמש עשרה דקות כשהגעתי הביתה. המשמרת שלי גמרה בשלוש ומאז אותו המקרה לא נתתי לעצמי ללכת ברגל ברחובות החשוכים של הלילה. קרקושמפתחות ביתי משך את החתול מהפחים כשנכנסתי הביתה ודאגתי לנעול את הדלת מאחורי. נשמתי לרווחה כשהוצאתי את הסכין המוחבאת בנעלי, אך היא אינה הספיקה להיות מונחת על השולחן כששמעתי קול ניפוץ מהסלון. ככה מתים מסרט אימה. זהו סופי. מהסלון יוצא אותו האיש ששכב מת בסמטה בדיוק שנה לפני אתמול. הוא מרים את ידיו כשרואה את הסכין שבידי, לא יודע שאינני מעיזה להשתמש בו בכלל. "אל תדאגי, אני לא אעשה לך דבר, אני מבטיח, את חייבת להאמין לי, את יכולה רק, בבקשה, להוריד את הסכין, אוולין?". מילותיו חוזרות אליי מאותה הפעם. אותו משפט בדיוק. "אתה רובוט?" אני שואלת. עם כל מה שקורה רעיון כזה כבר לא נראה לי מופרך במיוחד. הוא מנענע בראשו אך לא נראה שהוא צוחק בכלל. "אני מבין למה שתחשבי כך. אני לא רובוט, ואני אומר לך משפטים שאמרו לי להגיד לך". "אתה קורא את המחשבות שלי?" אני שואלת שוב. "כן" הוא אומר בהחלטיות. "מה?". "לא, אני נראה לך כמו קורא מחשבות?" הוא שואל ומגחך שוב. "איך קורא מחשבות אמור להיראות? סגול עם קרני לייזר אדומות?" אני שואלת באי הבנה והוא מנענע בראשו ולא עונה על שאלתי. "אבא שלך מחכה לך", הוא אומר. "אבא שלי מת כשהייתי בת שבע", אני אומרת והוא מנענע שוב בראשו. "פטריו מחכה לך, אוולין, הוא ביקש ממני להביא אותך אליו", הוא אומר בעוד שמבטו מצווה עליי להקשיב לו. כאילו הוא יודע שמשהו לא בסדר. אבא שלי, חי? "תפסיקי להתמהמה ובואי איתי בבקשה", הוא מצווה ועכשיו תורי לנענע בראשי. יש לי סכין ביד, אין לו את הרשות לאיים עליי בכלל. אני לא זזה ממקומי כשהוא מתקרב אליי ומגלגל את עיניו. "זה שאבא שלך המלך לא נותן לך את האפשרות להתנגד". המחשבה האחרונה שעוברת בי היא - אבא שלי? מלך? - באותו רגע אני רואה שחור ומרגישה ידיים תופסות אותי ומניחות אותי על משטח מתכת.
אני מתעוררת וקופצת כי אינני רואה כלום. קופסת המתכת שכולאת אותי קטנה ואני מנסה לגשש סביבי, מחפשת אחר יציאה. לבי הולם חוזקה כשאני מביננה שאנחנו באמצע נסיעה, ואני שומעת קולות חלשים שצוחקים מקידמת הרכב ברקע מוזיקה מהרדיו. איך משהו כאן מצחיק אותם? מילה אחת מהדהדת בראשיואני נשענת לאחור, מבינה שאין לי מה לעשות. נחטפתי.
LG
