אני בטוחה שההורים שלי הזכירו לפני כמה שנים שהשכנים מוכרים את הבית. ובאותן כמה שנים שכחתי מהרעיון והמשכתי בחיי כי לא הכרתי אותם כל כך, ולא היה לי ממש אכפת. והיום, ממש היום, חמש שנים לאחר מכן, באים השכנים החדשים. אני מתעוררת לקולות גרירה חזקים מחלון חדרי ורואה נער גורר ארגזים בכבדות דרך חלון חדרי, ישר לתוך חדרו. השיער נכנס לעיניי, אני מפהקת את נשמתי וקמה באטיות מפרכת מהמיטה, ממהרת לסגור את הוילון. כמה דקות לאחר מכן אני שומעת נקישות מאותו חלון ופותחת את הוילון לרווחה, בשביל לגלות שהשכן החדש שלי עומד לזרוק אבן נוספת. "בוקר", אני אומרת בעייפות. "ג'ו, זה השם שלי". "בוקר, ג'ו", אני אומרת בחיוך והוא מחייך לי חזרה. "אז.. איך המעבר?", אני שואלת והוא מחייך. "אל תדאגי, לא תכננתי להתחיל איתך שיחה. היא ביקשה שאכיר את השכנים". אני מצחקקת ועונה, "טוב אז, אין לך מעבר לעשות? אני בטוחה שההורים שלי צריכים מישהו שיעזור להם לסחוב את כל הארגזים". "טוב, אמא שלי יכולה להסתדר בעצמה, עם כל שיעורי הפילאטיס שהיא לוקחת". "אז אני יותר ממודה לך על כך שהערת אותי, כי לי יש אוטובוס בעוד עשרים דקות", אני ממלמלת. "אוטובוס?" הוא שואל בחשד, ואני נזכרת. "בית ספר, במחשב, לא... באוטובוס, אין כזה יותר". אני עונה במבוכה, מנידה לשלום וסוגרת את הוילון.
" אז מתי ההורים שלך נפרדו?" אני שואלת. לא נראה שקשה לו לדבר על זה במיוחד."אני הייתי בין ארבע, ואחותי בת שתים עשרה, אז.. שתים עשרה שנים עברו". "לא נראה שקשה לך לדבר על זה במיוחד"."טוב.. לא הכרתי את אבא שלי במיוחד, אני רק יודע שהוא היה רוק סטאר אמיתי", הוא צוחק."אני דיי בטוח שממנו קיבלתי את הקטע של השירה". "אתה שר?". "כן, רוצה לשמוע?", הוא שואל ומרים את סנטרו בהתנשאות."בטח", תשובה מלוות בצחוק. ואני צוחקת חזק עוד יותר כשהוא מתחיל לזמר שירים משנות ה80 בקולי קולות, ומצטרפת יחד איתו לשירה, ודרך החלונות אנחנו עושים מעין מסיבת ריקודים-קריוקי פרטית משלנו, במרחק של שני מטרים לפחות.
" אומרים שלא נשתחרר עד תחילת הלימודים", הוא מציין. אני מהנהנת. "אבל לפחות יש לנו אחד את השני", אני קורצת ומצחקקת בעצב. "אחותי לא לוקחת את זה טוב, היא חושבת שזה מגוחך שהיא בת עשרים וארבע ועדיין גרה בבית, וטוענת שהקורונה מונעת ממנה לעבור". "טוב, היא לא?" אני שואלת." לא, היא לא מסוגלת לעזוב את אמא . היא אומרת שאמא שלנו זקוקה לה, אבל אני יודע שזה הפוך". "טוב, אני לא יכולה לחכות לצאת מהבית הזה"." מה הפעם קרה?" הוא שואל." הייתי צריכה לפנות מדיח"." אוקיי"." אמרתי להם, להורים שלי זאת אומרת, שאני אעשה את זה אחר כך, וכל כך קשה להם להאמין לי. והם דורשים וצועקים שאני אעשה את זה ברגע זה כי הם לא סומכים עליי שאני אעשה את זה בזמן שלי, ובקצב שלי". שתיקה."וואו, מצטערת"."לא, זה בסדר, מישהו צריך להיות שק החבטות שלך", הוא מחייך." ואני לא בטוח שאני יודע איך לעזור לך, אבל אני מקווה שזה שאני פה ותמיד לצדך זה מספיק"."אוי אני נמסה, זה היה צ'יזי. אבל צ'יזי מתוק", אני שמה את היד על המצח וכאילו נופלת לאחור. הוא צוחק ואני צוחקת יחד איתו ובתוך שנייה עולה לי מצב הרוח.
"אז כמה חם לך מאחד עד עשר?" הוא שואל." הייתי אומרת... 5. זה היה יכול להיות אפס אם רק הייתי סוגרת את החלון והמזגן לא היה בורח.. "."טוב, אף אחד לא מכריח אותך להשאיר אותו פתוח", הוא מחייך ואני מחייכת חזרה. אבל אני מכריחה אותי להשאיר אותו פתוח. לעולם לא לסגור."אן, את בהחלט יודעת לבדר אותי". "מזל שאני פה בשביל להיות ליצן החצר שלך, מלכי ג'ו", אני צוחקת וקדה קידה קטנה."רק עוד חודש! את חושבת שתוכלי לשרוד בחום הזה?"."אני חושבת שאני יכולה לעשות הכל. אעביר את הימים בכתיבה, בשירים, ובדיבורים איתך. זה לא שאני אדבר עם ההורים שלי", אני מחייכת והוא חזרה."טוב, אני שמח להיות.. עוזר המלכות שלך?". אני נאנחת. "הו ג'ו, לעולם לא תהיה מצחיק כמוני, מלכי"."טוב, יש סיבה שאת ליצן החצר שלי".
" מחר אנחנו יכולים להיפגש!", אני אומרת בהתרגשות." הוא מחייך גם הוא. "אוי אני אוכל לגנוב לך את המשקפיים!", אני מחייכת בעצמי ומצביעה אל עיניו המוקפות מסגרות שחורות. הוא צוחק ואומר, "כמה שתרצי, ואז את פשוט תסתנוורי מהעיניים השחורות והעמוקות שלי", הוא שם מבט רציני וכאילו מסתכל אל האופק."או כן, ובזמן שאני מסתנוורת, קח אותי לרכז על חד קרן לארץ לעולם לא בזמן שאני אוכל טאקו בגודל כל הבית שלי עם הרבה הרבה תוספות", אני אומרת בחולמניות ונופלת לאחור, שומעת את צחוקו הגדול ברקע." אז רק עוד שמונה עשרה שעות", הוא אומר ואני חוזרת אחריו, "שמונע עשרה שעות".
אני מתעוררת מקול נקישת אבן על החלון שלי וממהרת לקום ולפתוח אותו."אני רואה שלאט לאט השיער שלך מסתדר טוב יותר בוקר", הוא מעיר ואני מגכחת. "השיער שלך לא מסתדר טוב בבוקר". הוא צוחק ואומר,"עוד עשר דקות אני אהיה מחוץ לבית בפעם הראשונה... האם אני אפגוש אותך שם?". "ברור מלכי, כל שתבקש".
שתי הדלתות שלנו נפתחות באותו זמן ואני מעיפה מבט ימינה לגלות שג'ו בערך בגובה שלי. אני מחייכת אליו, והוא אליי, אבל אף אחד לא זז ממקומו. אני סוגרת את הדלת מאחוריי ולאט מתחילה ללכת לכיוונו, והוא עושה כמוני. "אני נורא שמח שאת היית מהצד השני של החלון שלי, אן", הוא אומר ואני רצה את שני המטרים שתמיד הפרידו בנינו ואנחנו מתחבקים חזק חזק, כמו אנשים שלא נתראו כבר חודשים, או שנים, או בעצם כמו אנשים שלא נפגשו בכלל. וזהו החיבוק הטוב ביותר של חיי ואני לא יכולה שלא להיות שמחה.
" תבטיח לי שאם בגיל שלושים וחמש אף אחד מאיתנו לא נשוי, אנחנו מתחתנים אחד עם השני", אני אומרת. "מבטיח". אני מחייכת. "מתי פעם אחרונה שרבת עם ההורים שלך?" הוא שואל. "כזה.. אתמול". "עוד שנתיים ואת עפה מפה, ישר לשנת שירות", הוא מחייך. "לפחות אנחנו באותה אחת, אוי כמה שאני מקווה שנהיה באותו מקום, או לפחות קרובים"."כן, גם אני. אני מקווה שאמא שלי לקבל את העובדה שאני לא הולך ללמוד רפואה. או להיות עורך דין"." היא תקבל, וגם אם היא לא תקבל.. זו בעיה שלה". הוא צוחק ומגרד את עורפו."זו אמא שלי, אן"."כן, אני יודעת", אני אומרת בייאוש ומניחה את ראשי בין שתי ידיי.
"זהו היום!" אני צועקת לו מחלוני והוא שמח יחד איתי."עוד עשר שעות אנחנו כבר נהיה באוניברסיטה" הוא אומר."ביחד", הוא מוסיף. "טוב, לא חשבתי אחרת". אנחנו נפגשים מחוץ לבית ונכנסים למונית שתיקח אותנו אל חיים חדשים. "לא יכולה לחכות להגיע", אני מצייצת מהתרגשות והוא צוחק."חלומך התגשם, ואת עוזבת", הוא אומר. "כן, ולא היה לי את האומץ לעשות את זה בלעדייך". אני מחייכת. המונית מתחילה לנסוע הרחק הרחק מהמקום בו גדלתי, ואני נוסעת הרחק הרחק מאותו מקום עם האדם האהוב עליי ביותר בעולם. מאושרת.
LG
