אינני יודעת ואינני רוצה לדעת מדוע אבי עזב את הבית. אינני יודעת אם הסיבה היא שאמי ניהלה רומן, או אם
הסיבה היא שאחי נרצח בצבא, או אולי הסיבה היא אני. אך אינני רוצה לדעת כי זה לא משנה, ואבא כבר עזב ואנחנו כבר לבד. אמי ואני גרות בדירה קטנה במושבה קטנה עוד יותר, כיוון שהכסף שאמי מרוויחה לא מספיק ליותר מזה. אני ממלצרת בבית הקפה היחיד במושבה, ומנסה לעזור כמה שאני יכולה, אך זה לא מספיק. אני שומעת את אמי נשברת בחדרה כל לילה, אבל אינני מעיזה להתקרב. מעולם לא היינו קרובות. אך עוד תשעים ושניים ימים אהפוך לבת שמונה עשרה, ועשרים ושניים ימים לאחר מכן אגמור תיכון, ואפסיק להעיק על אמי. אך אינני יכולה ללכת לצבא, כי לא התקבלתי. צה"ל שלח לי מכתב סירוב כמו אוניברסיטה לתלמידיה. כיוון שיש לי פגמים בגוף. בגלל שיש לי מחלת סרטן מטופשת, אינני יכולה לעזור למדינה. והצבא לא מקבל את העובדה שאני בסוף הטיפולים, כי עדיין אינני כשירה לעזור. כל כך הרבה בעיות במשפחה כל כך קטנה, אך אינני הולכת לבחור ולשקוע ברחמים עצמיים ולבכות במיטתי עד שאהיה מוקפת בשלולית, ואינני הולכת לתהות, מדוע דווקא עזב אבי, ומדוע דווקא מת אחי, כי העבר אינו בעל יכולת שינוי. כשאני מתעוררת לבית הספר, אני קמה וישר מתארגנת. אינני רוצה להכעיס את אמי, כי כשאמא שלי כועסת היא יורדת מהפסים מהר יותר ממכונית עם נהג שיכור. ואני לא מבקשת ממנה הסעה לבית הספר, או לנהוג בעצמי באוטו, כי אני יודעת שבבוקר כדאי לדבר איתה כמה שפחות. מהרגע שאני מתעוררת עוברות חמש עשרה דקות עד שאני יוצאת מהבית עם כוס שוקו חמה בין ידיי הקפואות, ומתחילה ללכת לכיוון בית הספר. אני מגיעה עשרים דקות לפני הזמן, כי אינני רוצה לאחר ולאכזב את אמי. אני מסתובבת במסדרונות ה כמעט ריקים כשהטלפון שלי מצלצל בחוזקה ומפריע לשקט. אני מציצה בצג ורואה מספר לא מזוהה. מצחי מתקמט, גבותיי מתכווצות, ואני לא שמה לב לנערה המרוכזת בטלפון שהולכת לכיווני. כשאנחנו נתקעות אחת בשנייה, ספרינו נופלים ויחד איתם כובע הצמר המסתיר את הקרחת שעל ראשי. הנערה מרימה את ספרייה ומסתכלת
עליי, והרחמים הם הרגש הברור ביותר על פניה.
"אני מצטערת" היא ממלמלת והולכת הליכה מהירה רחוק ממני. אני, שעמוק בפנים אכפת לי, והמבטים לא מוצאים חן בעיניי. אך אני מזכירה לעצמי שתוך מאה וארבע עשרה ימים אני כבר לא אהיה כאן. אני אוספת את ספריי במהירות והולכת, כי אני יודעת שממש עוד שתי דקות מגיעים המורים, ושאם אלך עכשיו ואסתכל מהחלון, מכונית כחולה ששייכת לאדם לא ידוע תסתובב בחניון ותחפש את המקום האסטרטגי ביותר לחנות בו. בסופו של דבר, היא תחנה בחניית הנכים שעל יד הדלת, אך אינני יודעת אם זה ייעשה בצורה חוקית. אני לא מבינה מה גורם לי להסתובב ולצאת לחצר בית הספר, אך ריח הגשם הטרי והטיפות הזעירות שנוחתות על פניי עונות מיד על שאלתי. ומבעד לציור שיוצר הגשם המתגבר, אני רואה את האדם היוצא מהמכונית הכחולה בחניית הנכים. אני רואה אותו רץ אליי עם מטרייה בידו. אך עד שהוא מגיע אני כבר רטובה עד לשד עצמותיי והמטרייה לא יעזור. אם יורשה לי לאמר- הוא לא נראה נכה בכלל. הוא מסתכל עליי בשאלה, פותח את המטרייה ושואל אותי אם אני נכנסת. אני בקושי שומעת את קולו, אך הטיפות נחלשות ותוך כמה שניות בודדות הוא מספיק לגמרי. אני מנידה את ראשי לשלילה, כי אינני הולכת עם נוכלים שכמוהו. אבל הוא מושך בידי לכיוון בית הספר ואני הולכת איתו כי לא אכפת לי שהוא נוכל. כי לעזאזל עם להיות ילדה טובה ולעזאזל עם העניין שנוכלים הם לא בסדר כי גם לנוכלים יש רגשות, והוא סך הכל חנה בחניית הנכים. הנוכל חסר השם נותן לי את מטרייתו כדי שהגשם שהתחיל מחדש לא יטפטף עליי יותר. הוא מוביל אותי לתוך מכוניתו ואני מפחדת כי אף פעם לא הייתי במכונית עם מישהו שאני לא מכירה. אבל משם הוא בסך הכל מוציא ילד קטן ושם אותו על כיסא גלגלים, ועכשיו הוא פשוט האיש חסר השם. לא הנוכל. אנחנו ממהרים לתוך בית הספר ובפנים אנחנו הולכים מהר לחדר שמיועד למורים. ואני תוהה מה הוא מלמד כי מעולם לא למדתי איתו, ומעולם לא ראיתי אותו בחדר המורים. הוא שואל אותי אם אני רוצה לשתות משהו חם ואם אני בסדר ואני עונה שכן ושאני לא צמאה ושכבר שתיתי. הוא מסתכל עליי בדאגה ואז פונה לכיוון הילד. הוא מסיר את הכובע מראשו של הילד ואני רואה שהוא מסתיר קרחת חלקה, שמזכירה לי ממש את הקרחת שלי. האיש מסתכל עליי, מניד בראשו וממשיך בהכנת המשקה החם. שלו או של הילד. אני מורידה את כובעי גם כן ומחייכת לילד.
מיידעת אותו שהוא לא לבד. שזה לא קורה רק לו. אינני יודעת מה אני עושה עדיין בתוך החדר, לכן אני ממלמלת תודה ויוצאת לכיוון כיתתי. אני רואה את העקבות הרטובים שהשארנו כשנכנסנו לבית הספר, ומבעד לדלת דמויות שמתקרבות במהירות. בורחות מהגשם. בורחות מהדבר הלא נכון. הטלפון שלי מצלצל שוב ממספר לא מזוהה. מצחי מתקמט, גבותיי מתכווצות, אך הפעם אני עונה לטלפון.
"הלו?",
"ילדתי",
"אבא?",
"אני מצטער",
"ע-על מה?",
"שעזבתי. אני מצטער שעזבתי כשהייתן צריכות אותי. אך את חייבת לדעת ילדתי, שלא עזבתי כדי להסב לכן
רוע",
"אני בסוף הטיפול. ואתה ידעת את זה כשעזבת",
"את חייבת להבין, לא יכולתי לשאת את זה יותר",
"לא"
"לא מה?"
" לא אני לא מסכימה עם מה שאתה אומר. ואני לא מסכימה עם מה שאתה עושה. ולא אני לא חושבת שככה צריכים לחשוב ילדיך האחרים או ילדי ילדיך אבל אני לא לוקחת ממך את הזכות לחשוב כך. כי זכותך לעשות כל דבר שתרצה. אך לעולם לא, אני לעולם לא אתן לך את הזכות לעזוב. לזרוק אותנו לפח כמממחטה משומשת כי קשה לנו כמוך. אתה נוכל, אבא. ואני לא עוקבת אחרי נוכלים".
LG
