ניקו הרגיש את הדמעות מתווצרות בעיניו, וכל העולם נהיה שקט סביבו. הלחימה נמשכה כבר במשך שעות, או ימים, או שבועות, הם לא הרגישו כמה זמן באמת עבר. אבל כשוויל מת, ניקו לא יכל לשאת את זה יותר. הוא רץ אל גופתו כמעט חסרת החיים והתייפח. "תגיד לי מה לעשות! אני- אני אציל אותך", הוא צעק על וויל, והוא רק הסתכל עליו בצער וכאב. "אתה יודע שאני אמור למות", הוא אמר. "אל- אל תשאיר אותי לבד, אתה- אתה לא יכול לעשות לי את זה", ניקו צעק בתסכול ובכי, לא מודע לעולם סביבו. "ניקו, היי, אל תדאג, אתה תהיה בסדר", וויל לחש, כשהוא מרגיש את דמעותיו של ניקו נוחתות על פרצופו, מתחברות עם הדמעות שלו עצמו.
לאט לאט הוא עצם את עיניו, ולחש, "אני אוהב אותך, ניקו". הוא לא היה בטוח שניקו ישמע בכלל בין כל המולת המלחמה, וכך, הסיבה היחידה של ניקו להישאר בחיים, מתה.
בעוד שניקו הרגיש את אחת המפלצות לוקחת את גופו ומטיחה אותו אל הקרקע, הוא שמע. הוא שמע את וויל לוחש, והוא שמע את זעקת הכאב שלו, על שנאלץ לעזוב את אהוביו. למרות רצונו של ניקו למות, הוא שמע את פרסי צועק על המפלצת שתעזוב אותו, והוא הרגיש את גופו נופל אל כיוון הקרקע. הוא הרגיש ידיים חזקות תופסות אותו, והוא הרגיש ריצה אל עבר מקום אחר. מקום רחוק. הרחק הרחק מאהובו האבוד.
LG
אני יודעת שזה טיפה מדכא אבל... הייתי חייבת לפרסם, מקווה שנהנתם!
