טרקתי את דלת הלוקר בחוזקה והלכתי לעבר הכיתה שלי. התחלתי את היום במצב רוח טוב. נכנסתי לכיתה והתיישבתי במקומי הקבוע, בשולחן האחורי. לא עשיתי יותר מדי רעש אבל גם לא הייתי לגמרי בשקט. פתחתי ספר והתחלתי לקרוא עד שנשמע הצלצול וילדים נכנסו לכיתה. אחרי כמה דקות, שמעתי הערה אחת, והעדפתי להתעלם. אבל ההצקות לא הפסיקו. וכשהמורה שאלה שאלה הם הסתכלו עליי. מצפים שאני אענה. וכשלא עניתי, הם הופתעו. הרי אני חנונית. אני תמיד לומדת. איך אני לא אדע את זה? המבטים המזלזלים שלהם הבהירו לי הכל. לא שכל כך אכפת לי. תוך כמה שנים אני אעוף מהבית ספר המטופש הזה, ואתחיל לעצמי חיים חדשים, לבד. אני אוכל להיות מה שארצה להיות. רקדנית, סופרת, שפית או מנתחת. מה שארצה. אבל עם כמה שלא אכפת לי. אני מתעקשת שיפסיקו. מי יודע מי תהיה הבא או הבאה קורבן לבדיחות שלהם. הטלפון שלי איכשהו הגיע לשולחן בצד השני של הכיתה. לשולחן שלה. את רוצה שאני אפיל לך את הטלפון?", היא אמרה, והחלה לדחוף אותו לקצה השולחן. כל הכיתה צחקה. וזה לא שאין לי חברות בכלל. ואחת מהן יושבת שולחן ליד הילדה הזו. היא לא חושבת לעמוד ולקחת את הטלפון מהילדה הזו? אני לא יכולה לעמוד באמצע השיעור. ואין לי מה חעשות בנידון. ונמאס לי. כל כך כל כך נמאס לי. "דיי!", אני צועקת. "אני מבינה שאת רוצה להיראות מגניבה מול כל החברים שלך, או מול כל הכיתה, אבל זה לא מגניב. זה לא מגניב. כל ההצגה הזו שאת עושה? זה משחק. וזה לא משחק שאני מתכוונת להשתתף בו. אני מבטיחה לך שיש כאן כל כך הרבה ילדים ששונאים את מה שאת עושה, וכל כך לא רוצים להיות חברים שלך. אבל הם מפחדים לעמוד מולך. ולמה? אני לא יודעת! אבל הגיע הזמן שמישהי תעמוד. אז במקום לבנות סביבך עוד חומות וחומות בשביל שהחברה תקבל אותך, אם אין לך משהו טוב להגיד, אל תגידי כלום". לרגע הייתה שתיקה. ואז שמעתי צחקוקים והיא אמרה,"פוסטמה. מי את חושבת שתדברי אליי ככה?". באותו רגע הבנתי.
הם לעולם לא יבינו.
LG
