כשההורים שלי באו לבית הספר ושמעו שהזמינו אותי ללמוד בפנימיית האור, הרחק הרחק מהבית, ושאוכל לעזוב כבר בתחילת החופש הגדול כדי להדביק את הפער, הם היו מאושרים. מאושרים ומוקלים. אתם מבינים? הייתי טעות. תוצאה של לילה שכרות אחד ותחושת בדידות.
עליתי על האוטובוס ראשונה. גרתי בעיירה קטנה, שנקראת סנדול, ולא למדתי בה, כך שלא היו לי חברים להיפרד מהם. התיישבתי מאחורה. לא יותר מדי מאחורה, אבל לא קרובה בכלל למקדימה. נעלמתי בין הכיסאות. חוץ ממני לא היו אנשים שבאו לבד. כולם בזוגות, שלישיות, או קבוצות גדולות. בסופו של דבר, נשאר רק לידי מקום ריק. אני שמעתי מוזיקה, ובסופו של דבר נרדמתי על אדן החלון, מוכנה לשינה של ארבע שעות נסיעה. התעוררתי אחרי שעתיים, וחנקתי את צעקת ההפתעה שיצאה מפי כשראיתי שמישהו יושב לידי. לא כי פחדתי, כי נבהלתי. הוא הציג את עצמו, ואני הצגתי את עצמי. הוא סיפר לי שהוריו מתו כשהיה צעיר ושהוא ואחיו הגדול גרים בפנימייה, רק שאחיו נשאר אצל סבא וסבתא שלו כי גמר את בית הספר כבר לפני שנה. אני סיפרתי לו שהוזמנתי לפנימייה, והוא רק אמר שאני כנראה מיוחדת. לא הבנתי מה פשר "מיוחדת". הסתכלתי עליי במבט מוזר והוא רק עבר לנושא אחר.
כשהגענו לבית הספר, יצאתי אחרונה מהאוטובוס. אף אחד לא יקח לי את התיק, לכן אין לי סיבה להידחף עם כולם. מפני שיצאתי אחרונה, כשהלכתי עם המזוודה שלי לכיוון הבניין הגדול, הילדים שכבר היו בבית הספר נעצו בי את מבטיהם. בוחנים. שופטים. לא אהבתי להיות במרכז הזרקורים.
LG
