"אני ממש מקווה שרון מוכן!", הרמיוני אמרה בלחץ, מתאפקת שלא לבכות ולהסיר את האיפור מעיניה.
בחוץ, בחדר אחר לגמרי רון והארי עוד ישבו בפיג'מות שלהם עם כוס יין ביד. הארי הסתכל לשנייה על השעון וקפץ מכיסאו. "רון! אתה מתחתן עוד 12 דקות!", הוא צעק ורון קפץ גם כן. הם החלו להתלבש במהירות, לסדר את השיער, לסדר את החדר ולבסוף, לשים נעליים. מוזיקה נשמעה מבחוץ ורון יצא והחל ללכת. הוא השתדל לחייך כרגיל, אבל בדרך לבמה הקטנה הוא מעד ונפל על פרצופו. הוא שמע אנשים מצחקקים, הוא שמע אנשים נאנחים, אבל זה לא הפתיע אותו, להפך, זה יהיה סיפור טוב לספר לילדים שלו כשיהיה ממש גדול. רון קם במהירות וחייך אל כולם, הוא המשיך ללכת, בלי שום בושה או חרטה.
"אני מכריז עליכם כבעל ואישה", קרא הכומר, כולם מחאו כפיים סוערות וכמעט לא היה אפשר לשמוע דבר חוץ מהמחיאות. "אתה רשאי לנשק את הכלה", הוא המשיך, ורון חייך חיוך גדול, ואמיתי, ואכן לנשק את הרמיוני בתשוקה. לא היה אדם מאושר מהם באותו היום.
"מזל טוב!", הרמיוני שמעה מכל עבר. ברכות כמו זאת, היא כבר שמעה מכל עבר במשך שלוש שעות. ונמאס לה, נמאס לה מהרעש, נמאס לה מהצפיפות, מהמוזיקה החזקה, אבל היא הדביקה חיוך על פניה והוא לא ירד כל הערב. הרמיוני רצה אל היציאה וברחה מן הדלת, שם, על פינת ספסלים קטנה, ישבו רון והארי. הם דיברו וצחקו, כאילו טףישבו בארוחת צהריים ביום רגיל בהוגוורטס. הרמיוני באה, חייכה אליהם והתיישבה יחד איתם.
שלישיית החברים ישבה ודיברה שם במשך כמה שעות, נהנית מהרגע הקטן שיש להם ביחד, ממש כאילו חזרו לבית הספר. לא היו להם דאגות, או פחדים. הם שכחו את כל מה שהיה עליהם לעשות מחר, היום, או אתמול. חברות כזו, שנשארת מגיל 11, ועד חתונה, ויותר היא באמת נדירה. והם שלושתם התכוונו לשמור עלייה טוב טוב, כמו שאומרים בחתונות, עד שהמוות יפריד ביניהם.
היי, אני מצטערת שאני לא מפרסמת כמעט! אני כותבת עכשיו ספר פה בוואטפאד, ואני לא מפרסת שום חלק ממנו עד שאסיים. לכן אני בקושי כותבת פה. מקווה שנהניתם!
