Discover yourself, Louis (Larry Stylinson)

26

הבית של לו, נקיון(הארי)

"טוב, אני חושב שמספיק להיום, מאוחר כבר ואנחנו לא צריכים להתיש את עצמנו, נמשיך מחר", חייכתי אל לואי ופניו נפלו.

"לא.. צריך להמשיך, נסיים היום, אתה צריך להשאר עוד קצת את- סליחה, לא משנה זה לא פיירי כלפיך.", הוא אמר והסתכלתי עליו.

"אתה מפחד?", שאלתי ישירות והוא השתנק, הצטערתי על כך.
"מה פתאום.. עזוב אתה באמת צריך לישון, לך, נו פרינססה לך!", הוא דחף אותי קלות, שוב מרים את כל החומות שלו.

"אם אתה לא רוצה להיות לבד..", לחשתי, והוא הסתכל עלי מסוקרן. איך אני אמור להמשיך את המשפט?

"אז?", הוא שאל, מרים גבות ומאיץ בי לענות לו.

"אתה יכול לבוא לישון אצלי. רק כדי שיהיה לך יותר נוח! כי הבית עדיין מבולגן, וכן.. הו ואל תדאג!! אני, אני אשן בספה ואתה במיטה שלי, אנחנו לא נהיה קרובים או משהו..", אמרתי בלחץ, בוחן את הבעות פניו של לואי.

"טוב", הוא אמר בפשטות וחייך, לוקח את המפתח שלו, שם אותו בידיי ומדלג לכיוון ביתי.

נעלתי את ביתו של לואי ופתחתי את דלתי, נותן ללואי להכנס ראשון.

"וואו", הוא אמר ושאף אוויר. "הריח, הסדר.. זה באמת מרגיש כמו בית", הוא חייך וחייכתי גם. 'עכשיו אתה צריך לחשוב על כל צעד פעמיים הארי'.

"טוב אני אבחר סרט ואתה תכין פופקורן משרת", לואי אמר וקפץ על הספה. הנדתי את ראשי מצד לצד,מגחך. לואי חזר לעצמו.

הבית של הארי, צעצוע של סיפור 4[ספויילר], 02:03AM(הארי)

"על מה אתה חושב?", שאלתי בסקרנות את לואי שהביט על כתוביות המסך.

"וודי, הוא.. עזב אותם", הוא לחש, מביט על כפות ידיו. הסתכלתי עליו, מחכה שימשיך.

"הוא באמת עזב את החברים שלו, את הייעוד שלו להיות בובה של ילד, כל זה בשבילה.. הוא ויתר על שגרת החיים שלו למענה", הוא הרים את מבטו אלי.

"זה לא רק למענה. אתה מבין.. אם הוא היה ממשיך להיות עם באז והחברה, הוא לא באמת היה מאושר. איפשהו, הסיבה שהוא נשאר היא לא רק בשבילה ולמענה, אלא גם למען עצמו. רק לידה הוא הרגיש מי שהוא באמת", הסברתי. לואי הסתכל עלי כמו ילד קטן שעומד לפרוץ בבכי.

"אני מבין אותו.. זאת אומרת, קצת. אני די כמוהו.. אני תמיד מצליח להעלות לאחרים את הבטחון ומצליח לעזור להם בבעיות שלהם אבל אני לא מצליח לעזור לעצמי.", הוא נפתח והבטתי בו בסקרנות, היה נראה שקשה לו. בלי לחשוב הרבה, הרמתי את ידי וליטפתי את שיערו. בכנות פחדתי מהמעשה, אך כשלואי המשיך לדבר, הבנתי שזה כלל לא הפריע לו ואולי אפילו הועיל לו.

"לואי, תספר לי, תגיד לי איך אתה מרגיש כדי שאוכל לדעת איך לעזור לך", אמרתי בקול לא יציב.

"אני שונא את עצמי", הוא לחש, מסתכל על כפות ידיו ורועד. "את הכל."

"את זה שאני חרשן, שאני משקיע בדברים שלא יתנו לי כלום, את השיער שלי, הגוף שלי, הקול שלי, הגובה שלי, העיניים שלי.."

"שראיתי אותו היום, הבנתי כמה אני רוצה להיות כמו מישהו כמוהו. צבע עיניי ההייזל היפות שלו, הגובה המושלם..", הוא דיבר בשקט והתכווצתי מלשמוע את זה, על מי הוא מדבר? הוא.. מדבר על ניק?

"אני שונא את המזדיינים שמרשים לעצמם להוריד אותי למטה.
אני שונא את זה שאני.. לבד.", הוא נעצר, שמתי את שתי ידיו בידיי ולחצתי מעט.

"אני מרגיש טיפש. שאני חושב יותר מדי, מה אם? מה יקרה ש? למה אני לא יכול ל? אני.. אני הכי טיפש רק בגלל שאני מנסה לשנות את עצמי בשביל אחרים אבל אני לא קולט את זה. או שאני קולט ומכחיש.
הרבה אנשים בחיים שלי עזבו מרצונם, ואלה שעזבו לא מרצונם היו אלה שהכי רציתי שיישארו.. אני מתחיל להתייאש מעצמי."

"אני מרגיש.. לא בסדר. ולאף אחד לא היה אכפת ממני מספיק בכדי לשאול את זה בפעם הראשונה כשראו שאני שבור."

דמעות בודדות החלו לפול על מכנסי הג'ינס שלו, וידיו, שמזמן עזבו את ידיי, תפסו בריפוד הספה בחוזקה.

"סליחה", אמרתי.
הוא הרים אלי את ראשו, עיניו הכחולות הבריקו מדמעות. היה לי קשה, להסתכל ע הגבר שאני אוהב כשהוא כל כך שבור.. שזה לא מה שהוא משדר בדרך כלל.

"על מה אתה מבקש סליחה, הארי?"

"סליחה, לו.. סליחה בשם כל האנשים שלא היה להם מספיק אכפת. סליחה שאני לא הייתי שם לפני, שלא הכרתי אותך בתקופות הקשות שלך ולא יכולתי לעזור לך. סליחה שהיית צריך לקום מזה לבד, ושכשהיית צריך לפרוק למישהו, לא היה לך למי. אני כועס עליך", אמרתי, נשימתו הייתה חזקה והנדתי בראשי.

"איך אתה יכול לתת לך להוריד מעצמך? איך אתה לא רואה בך את כל מה שאתה?
לואי, אתה יפהיפה. אני לא רוצה שתתן לאף אחד לחשוב אחרת. צבע העיניים שלך יפהיפה, האף הקטן שלך בדיוק במקום. ה-השפתיים שלך, וורודות ומושלמות. והגוף הקטן שלך, רק גורם להכל להיות טוב יותר ונכון יותר. ומי יעריך אותך אם לא תעריך את עצמך, לו?", אמרתי, גורם למבטו של לואי להשתנות פעמים רבות וללחייו להתחמם ולהפגין צבע.

הוא הניד בראשו פעמים רבות עד שהתייפחות בכי נשמעה בחוזקה. הוא התקרב אלי במהירות וקבר את ראשו בחזי.
השתדלתי שלא לבכות בעצמי, בזמן שאני מחזיר לו את החיבוק שהוא כל כך צריך.

"זה בסדר.. לו..", לחשתי, נושק כמה פעמים לראשו.
אחרי כמה דקות בהן לואי שתק ועדיין היינו כלואים בתוך החיבוק,
"אני עומד ללכת למקלחת, א-אל תסתכל עלי.. בבקשה", הוא צייץ מתוכי.

"אני.. אני לא רוצה שתראה אותי ככה, אני לא רוצה שתזכור את הערב הזה ככה, אתה חשוב לי מ-מדי בכדי שתדאג לי כל הזמן", הוא מלמל.

"1"
"2"
"3"
הוא אמר, עצמתי את עיניי במהירות, שהרגשתי שהוא מתרחק ממני. רק כששמעתי את דלת המקלחת נסגרת, הרשתי לעצמי לפתוח את עיניי ולנגב את הרטיבות שלהן.

-

שאלת הפרק
למה לדעתכם לואי פתאום הרגיש ככה? האם כל זה.. קשור לאלינור?

פרסמתי את הפרק היום ולא ביום שני כמו שאמרתי כי אתם תאהבו את הפרק הבא:)! ואני ממש מחכה לפרסם אותו כבר!

מה דעתכן על הפרופיל החדש?;)