למען האהבה

פרק 3

היא שוטטה לבדה בכל האולם חסרת אונים.
טוב, לא לגמרי לבדה.
היא ראתה מרחוק את אותו בחור שקודם לכן דיברה איתו.
מה הוא עוד עושה כאן?
חשבה.
איזה סתומה את. התיק שלך.
הבינה אלי שהיא שיכורה יותר מתמיד.
אני אתקשר אל אמה.
אמרה וחיפשה מעליה את התיק. אבל הוא לא היה בהשג ידה.

היא החלה להסתובב סביב האולם ולחפש אחר התיק שלה.
היא הגיעה לפינה שהייתה בה מקודם וחיפשה שם את התיק. הבחור שדיברה איתו, שעדיין היה שם, בחן אותה .
״הכל בסדר?״ שאל. הוא קם על רגליו.
״אם בסדר זה לאבד את התיק שלי שכל הכסף שלי נמצא בו או לזה שאני כנראה הולכת להישאר כאן כל הלילה כי חברה שלי הלכה להזדיין עם איזה בחור שיכור והשאירה אותי כאן לבד, אז כן, הכל בסדר.״ אלי התעצבנה על כנותה וחייבה את עצמה לשתוק. ״אני מצטערת.. אל תקשיב לי... אני קצת.. מעופפת.״ הוא ציחקק.
״כן, אני מבחין בזה.״ אמר וצעד עוד צעד אלייה.
״אני ראיתי את התיק שלך. את השאר אותו כאן שישבת. שמרתי אותו בצד.״ הוא התסובב והביא לי את התיק.
״ולמה לך לשמור אותו?״ אמרה.
״למקרה שתחזרי, כדי לתת לך אותו.״ אמר ואז הבין למה התכוונה כששאלה . ״אני עובד כאן.״
״אה, באמת?״ שאלה. הוא לא נראה אחד שעובד במועדונים. האמת, הוא נראה בדיוק כמוה. נער שהגיע למועדון כדי להשכיח את הלב השבור שלו. כדי לברוח מהצרות שלו.
״אתה לא נראה אחד שעובד כאן.״ אמרה לבסוף.
״כן.״ אמר בלי להוסיף דבר. הבלורית שלו נפלה על פניו כשהסיט את מבטו ממנה .
אלי הוציאה את הטלפון מהתיק שלה וחייגה אל אמה.
תעני כבר, כלבה קטנה.
״פאק.״ צעקה לעצמה.
״קרה משהו?״ אמר , ולא שמה לב בכלל שנשאר ליידה.
״מה? אמ.. כן, כלומר. לא.״ יופי, אלי. ״היא לא עונה לי. אני כנראה אצטרך להיגרר באוטובוסים. תגיד, אתה יודע אולי איך חוזרים מכאן למדיסון?״ שאלה בחוסר אונים מוחלט.
״אני אחזיר אותך.״ אמר , כאילו קבע את זה וזהו.
״לא.. אני אסתדר-״ קטע אותה והרים מעט את ידו.
״זה בסדר. את לא ממש במצב של לחזור לבד לבית.״ הוא אמר ולא יכלה אלי להבין את הבעת פניו.
״אוקי.״ אמרה לבסוף אחרי שתיקה ארוכה .
״בואי.״ אמר והחל לכיוון היציאה.
הם יצאו לחניה, היא אפילו לא זכרה איך היא נכנסה לכאן בכלל.
היה לו ג׳יפ קטן. בצבע שחור. היא פתחה את הדלת והתיישבה בפנים באנחה. אני רק רוצה להגיע כבר. חשבה. הוא נכנס גם הוא והחל לנסוע.
היא לא יכלה אפילו לדבר. היא הרגישה כל כך עייפה, ומסריחה. הייתה כל כך מובכת רק מלחשוב כמה מגעילה היא נראת. כמה ילדותית ומפגרת.
אחרי נסיעה של 10 דקות הגיעו לביתה.

״תודה...דור.״ אמרה כשניזכרה בשמו.
״אין על מה.״ אמר וחייך חיוך קטן, ללא שיניים.
״אתה...״ חשבה אם לשאול את השאלה. ״אתה בבית ספר של מדיסון?״ שאלה.
״כן, אבל אני לא הולך לשם הרבה.״ אמר והסיט את מבטו ממנה. ״אה. למה?״ אלי אומרת כחסרת טאקט.
״אני עובד בעסק של אבא שלי.״
הוא אומר, כאילו מפחד למסור את המידע.
״אוקי, כדאי שאצא עכשיו למה אני לגמרי מתחילה להתחרפן משיכרון.״ אמרה ופתחה את הדלת, כמעט מעדה.
״תזהרי.״ אמר וכמעט תפס אותה כשנפלה. אבל הצליחה להחזיר את עצמה על הרגלים.
היא הייתה כל כך מובכת. פשוט תברחי מכאן.
אמרה לעצמה בכוח.
״להתראות , דור.״ אמרה .
״להתראות אלי.״ אמר כאילו מזכיר לה שהוא זוכר את השם שלה. קולו הרך שאמר את שמה ברכות גרם לה לנעימות לא מוסברת.
היא חייכה וסגרה את דלת האוטו.
כל הדרך עד לדלת הבית חשבה שוב ושוב על הערב המוזר הזה. מזל שהוא היה שם. אחרת הייתי נשארת לישון באולם חשבה.

היא פתחה בעדינות את הדלת. אם מישהו מהוריה הולכים לשמוע אותה, היא באמת תהיה מרותקת לכל החיים. אוי אלוהים, בבקשה שזה יעבור בשלום.
התחננה. היא נכנסה לבית וסגרה בעדינות את הדלת. הסתובבה והניחה את התיק על השולחן.
האור נפתח בבת אחת והקפיץ אותה למוות.
או, לא. נדפקתי.
״איפה-לעזאזל-היית??״ אימה נזפה בה בקול רדוד וישנוני. כאילו עמדה בחלון כל הערב כדי לראות מתי תחזור. אלי לא ידעה איך לענות, לא ידעה אם היא תישמע עצמה בכלל.
״אני...״ היא ניסתה לומר. אבל הייתה עייפה מדי כדי לתת לה הסברים מספקים. וגם שיכורה.
״מה זה?״ התקרבה אליה אימה. ״מה זה הריח הזה!?״ צעקה. אלי שתקה ותחבה את גופה בתוך עצמה. מבוישת. ״אלכוהול? באמת אלי?״ אימה אמרה כמנסה למתן את הקול שלה.
כן אמא. עברתי על החוקים.
״אמא, באמת שאין לי כח לזה עכשיו. תנזפי עליי בבוקר,
טוב?״ אמרה בתחנונים ולא חיכתה לתשובתה של אימה, אלא רק עלתה ברשלנות במדרגות אל חדרה.

אני זורקת את הטלפון והתיק על הכורסא שבחדרי ומתחילה להוריד מעליי את הבגדים תוך כדי שאני מתקדמת למיטה. אני לבסוף נשארת עם הלבשה תחתונה ונשכבת על המיטה.
איזה ערב מתיש. חשבתי עייפה כל כך. אני זוכרת את עצמי משחזרת את כל הערב שעבר ותוך דקות ספורות כבר הרגשתי את עצמי נרדמת.