למען האהבה

פרק 12

״לא מציירים את זה ככה.״ נזף דור באלי.
״בטח שכן. חוץ מזה, מה זה משנה איך מציירים את זה?״ אלי משיבה.
״זה משנה אלי, יש דרכים לצייר וזו לא הדרך.״ הוא לקח את העיפרון והראה לה איך.
״מה שתגיד.״ אמרה ושניהם שתקו שניות ארוכות, ואז פלטו צחוק מביך.

״איך מתקדם?״ שאלה המורה כשהגיעה אליהם לשלוחן.
״טוב״ אמרה אלי. המורה הבחינה בציור שניות ארוכות.
״אתם תמיד מפתיעים אותי, שניכם.״ היא הדגישה את המילה האחרונה.
״ואני ממליצה לכם לצייר את העוגן בצורה עגולה , זו דרך יותר טובה.״ אמרה ועזבה את השולחן.
״אאוץ.״ אמרה אלי, ״אז מי לא יודע לצייר עכשיו?״ צחקה עליו אלי והוא הסיר את מבטו ממנה במבוכה.
״בסדר. אבל אפשר לצייר גם ככה.״ הוא הסתכל עלייה ואז תחב את ידיו בכיסיי הסוודר שלו.

״איך עם ההורים שלך?״ שאל.
״אני עדיין אצל אמה. האמת שהיום אני צריכה להתחפף לה מהבית לכל הערב.״ פלטה .
״למה?״ אמר.
״היא מביאה בחור, אני מניחה.״ אמרה אלי.
״או. אוקי.״ אמר ואלי צחקה בשקט. ״אז איפה תיהי?״ שאל.
״לא יודעת״ אמרה . מבטיהם נתפסו.
״את יכולה לבוא אלי.״ הוא אמר. אלי הוסמקה באישזהי צורה וחייבה את עצמה להישאר רגועה.
״שכחת מה היה בפעם האחרונה שבאתי אליך?״ אמרה אלי. פחדה שזה יצא עוקצני מידי.
״את יכולה לבוא ואת יכולה לבלות את שאר הערב ברחוב.״ אמר בגיחוך ואז הסיט את מבטו ממנה. אלי המשיכה להביט בו ואז השפילה קצת את ראשה.
״אני מצטער. על מה שקרה פעם קודמת.״ אמר בקול אמין. כאילו באמת התכוון לזה.
״זה בסדר. כבר שכחתי.״ השיבה והניחה לנושא לחלוף.
״אז נראה ב 20:00.״ אמר ויצא מהכיתה.

שיחה מריאן. ליבה של אלי קיפץ מדאגה. כמה שהיא התגעגעה אל אח שלה.
״ריאן!״ אמרה בהתלהבות מבעד לטלפון.
״אל. מה קורה?״ אמר.
״בסדר.״ עצרה ופלטה אנחה כבדה.
״אני מתגעגעת אליך. אני בקושי רואה אותך בבית ספר.״ אמרה ושתיקה ארוכה שררה מבעד לטלפון.
״את יכולה לחזור..״ אמר.
״ריאן, אני כבר שבועיים לא בבית והם אפילו לא התקשרו. או העבירו מסר ממך. מה גורם לך לחשוב שאני ארצה לחזור למקום שאני לא רצויה בו?״ אמרה.
״אני רוצה שתבואי. מה אכפת לי מהם.. מה אכפת לך מהם?״ קולו נשמע קצת פגוע. אבל אלי לא יכלה לחזור.
אני בחיים לא חוזרת לשם.
אמרה לעצמה.
״אני מצטערת. אני לא יכולה..״ עצרה. ואז המשיכה. ״אבל אנחנו ניפגש יותר. מחר, אחרי בית ספר. תפגוש אותי בשער.״ אמרה.
״טוב, אל.״ אמר לבסוף. ״נתראה״

אלי בחרה בגדים ולבשה אותם.
חולצה לבנה ועליה פסים בצבעים וג׳ינס שחור. היא שמה על עצמה כמה תכשיטים והתכוננה לצאת.

״את תספרי לי הכל??״ אמרתי לאמה לפני שיצאתי.
אמה נראתה מרוחקת באיזשהי צורה. ולא ידעתי למה.
״כן. ברור.״ השיבה.
״מה יש אמה? מה נסגר?״ כאילו היא חשה שהפגינה משהו שלא הייתה צריכה להפגין ושינתה את מצב רוחה בשנייה. ״לא! כלום לא קרה! מבטיחה. אספר הכל. כל פרט קטן!״ אמרה ואלי נתנה לרגע המוזר הזה לחלוף.
״טוב, אני הולכת.״ אמרה. ״בבקשה, אל תעשו יותר מידי דברים עם המיטה.״ הוסיפה שנייה לפני שיצאה.
״אוי אלי!!״ צחקה אמה. ״בייי!״
״טוב טוב!״ אמרה אלי ויצאה מהדלת.