האדס ופרספונה

פרק שלושים וארבע: הר מנטה

''אה- מה??'' האדס שאל.
''אני מרגישה את החיים שלה כאן'' דמטר אמרה.
''זה בכלל אפשרי?'' הוא הטה את ראשו.

''בטח, אני עושה את זה כול הזמן... הופכת אנשים לצמחים... זה לא חדש-'' ''אני לא ידעתי שאני יכולה לעשות את זה'' פרספונה אמרה באימה.

''זה יעיל, את וההוא הייתם מתים ללא היכולת הזאת'' דמטר אמרה והפנתה את ראשה להאדס.
''מה זאת אומרת?'' היא שאלה בבהלה.

''הפיצוץ היה אמור להיות הרבה יותר חזק. אבל בגלל שמנטה הפכה לצמח, ההשפעה הצטמצמה. אם לא היית עושה את זה, לא רק שאת היית מתה, האדס היה נפגע קשות וככול הנראה לא היה יכול להחזיר אותך לחיים'' דמטר אמרה.

''להחזיר אותי לחיים? מההה?'' היא אמרה.
''אה, כן, היית מתה בשלב כלשהו...'' תנטוס אמר.
''מה בשם כאוס- חשבתי שאנחנו בני אלמוות!'' היא אמרה.

''כן. אבל יש דברים יותר גרועים ממוות. חוץ מזה, תמיד יש מקרים מיוחדים.'' אפרודיטה אמרה, ''במשך כול שנות חיי, בחיים לא היינו צריכים לנתק חץ. זה כוח שבחיים לא ידענו עליו. ראית מה זה עשה לחדר המסכן, תחשבי מה זה עשה לך''.

''טיטאנים אדירים'' פרספונה לחשה בבהלה כשעיניה פעורות.

''פרספונה?'' האדס שאל והחזיק את ידה.
''אה... עם כמה שאני רוצה שמנטה תעלם, תמות, אני לא- אני רצחתי אותה?'' היא שאלה בקול רועד.

פרספונה תיעבה את מנטה. נכון, לפני זה היא ניסתה להציל אותה מעונש. אבל זה לא היה בגלל שאהבה אותה, להפך, היא שנאה אותה, אבל זה היה הדבר המוסרי לעשות. היא לא תהיה יותר טובה ממנה אם הייתה נותנת להם להעניש אותה.

אבל היא ניסתה להרוג אותה, לא, היא ניסתה לתקוף אותה. העובדה שכמעט מתה הייתה בגלל החץ- אעע! פרספונה לא ידעה מה להרגיש.
''את לא רצחת אותה'' האדס אמר וניער אותה מהמחשבות שלה.

''אני לא?''.

''אני עדיין מרגיש שהיא חיה, פשוט בתוך צמח, אבל היא לא מתה'' הוא אמר, ''זה למה לפני זה לא היה לי דחוף לבדוק אם היא בסדר לפני שבדקתי אותך. כי אני ידעתי שהיא חיה, בניגוד אלייך''.

פרספונה נאנחה בהקלה.

''טוב, זה הזמן לפרק את הישיבה?'' זאוס שאל.
הוא התעסק ב... מי יודע מה הוא עשה? זה נראה כאילו הוא ניסה לבדוק מה הטעם של חזיז הברק שלו.

''אה, כן, אנחנו פה כבר יום שלם'' תנטוס אמר ומתח את כנפיו.

האדס לקח את מנטה מידיה של פרספונה.
''אנחנו נלך, אני רק צריך לעצור בדרך''.

•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°

הוא הנחית את הסוסים המעופפים. ארוס נשאר עם אפרודיטה באולימפוס. ככול הנראה היא לא אהבה את תנטוס במיוחד... אז רק תנטוס חזר עם האדס ופרספונה.

''תשארו במרכבה'' הוא אמר להם ולקח את מנטה איתו.
''למה?'' פרספונה שאלה. ''כלום, אני רק רוצה... לשתול אותה'' האדס אמר.

''אני אבוא איתך'' פרספונה אמרה. ''גם אני!'' תנטוס הצטרף.

הם עלו על מעלה ההר עליו נחתו.
האדס כרע ברך ופער שקע קטן באדמה והכניס את שורשיה של מנטה בזהירות.

''מנטה רצתה להיות מאושרת. היא לא הייתה רוצה להישתל ליד נהר האומללות מתחת לאדמה. היא הייתה רוצה אוויר צח ואור שמש. בגלל זה אני רוצה לשתול אותה פה, בהר.'' הוא אמר וכיסה את השקע באדמה.

הוא קם על רגליו. הצמח הפיץ ריח מתוק חריף נעים.
פרספונה הניחה את ידה על זרועו והוא אחז אותה בזרועותיו.

''אני מבינה, היא הייתה חברה שלך. פשוט לא כזאת שפיתחת אליה אהבה.'' פרספונה אמרה למבטו המודאג של האדס.
הוא המהם ועצם עיניים, נהנה מהאוויר לפני החזרה לשאול.

תנטוס נשען על עץ לידם. ''טוב הבנתי, אני גלגל שלישי, יש לכם את זה ביותר מעיק?'' הוא שאל.
פרספונה צחקקה כשהתנתקה ממנו והלכה עם תנטוס לכיוון המרכבה. האדס חייך, מביט בה מתרחקת, בשער האדמוני שלה זז ברוח.

הוא שלח מבט אחד אחרון אל מנטה האומללה, ''תודה שהיית חברה טובה שלי'' אמר ואז הלך בעקבות השניים האחרים.

•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°

זה היה הפרק.
עובדה שקשורה לפרק: המנטה התפתחה בהר הזה, שדרך אגב, כיום, נקרא הר מנטה.

מקווה שנהנתם מהפרק! פרק הבא ביום ראשון!❤