האדס ופרספונה

פרק עשרים: אמא

''מוכנה?" הרמס שאל.
''כן''.

הוא הרים אותה על ידיו ורץ במהירות הרוח.

היא הרגישה את שערה עף על פניה ואת הפרחים הבהירים שעיטרו את שערה החלו לעוף רחוק.

הנה, הפרחים, אהבתה העמוקה ביותר. הפרחים הם חלק מגופה, הם הלב שלה.
הפרחים עוזבים ונשארים בשאול. הלב שלה, נשאר בשאול.

תוך דקות בודדות, הרמס נעצר מול שערי האולימפוס המוזהבים והוריד אותה.

''תודה'' היא אמרה בנימוס. למרות שבלב רצתה שהרמס לא היה מופיע השאול כדי לאסוף אותה, הלוואי שהיה משאיר אותה שם.

השערים נפתחו וזוהר האולימפוס נגלה לפניהם.
''אעעע!'' פרספונה הסתנוורה. אחרי השהות בשאול החשוך והאפל, ההגעה לעולם השימשי לעוד יותר האולימפוס המנצנץ, שרפו את עיניה.

''הכול טוב?" הרמס שאל.
''כן, כן''. היא שיפשפה את עיניה וניסתה להסתגל לאור הבוהק.

או שהיא עמדה להתעלף, או שהיא באמת ראתה נקודה שחורה מתקדמת מרחוק.

''אמא?" היא התנשפה.

פניה האלוהיות של דמטר התבהרו וזה נראה כאילו בכול צעד שלה לכיוון פרספונה, היא זוהרת יותר ויותר.

''פרספוני!!!" היא צווחה וכמעט שהעיפה את פרספונה מחיבוק, מזל שהרמס תפס אותה מאחור שלא תיפול.

דמטר ליטפה את לחייה וסרקה את פניה במהירות.

''את בסדר? מותק? הכול טוב? את נפצעת? האדס עשה לך משהו? איך הייתה ההעברה מהשאול לכאן? את נראת קצת מסוחררת-'' ''אמא''.

דמטר השתתקה.
''יותר מדי שאלות, רק רגע'' פרספונה אמרה בחדווה.

דמטר נאנחה וחייכה, ''מצטערת, קצת מתוחה''.
פרספונה חיבקה את דמטר והתעסקה בחיטה והשעורה השזורות בתסרוקתה.

''אז... אני בסדר אמא, בסדר גמור, קצת מסוחררת מהאור הבוהק והריצה המהירה של הרמס, אבל הכול טוב.

אני לא נפצעתי, האדס לא עשה לי כלום, הוא מדהים ו-'' ''מה?!". ''האדס לא כזה נורא. אולי במקום להניח שהוא מרושע רק בגלל שהוא מזדהה עם השאול, תנסי להכיר את אחיך ואולי תראי את הצד היפה שלו''.

דמטר בלעה את רוקה.

''פרספונה? את התאהבת בו?" שאלה בשקט.

היא קפאה, האדס היה מושלם. הוא היה אדיב, רגוע, חמוד ואווו! הסומק שלו! והעיניים היפיפיות-

''כן, אני חושבת שאני מאוהבת בו'' אמרה בשקט.
דמטר התנשפה, ''טוב... אני עדיין לא עפה עליו, אבל אם את רוצה...''

''באמת??!?" פרספונה קפצה.

''אני לא יכולה לעצור אותך, וכמובן שאני אעדיף שתתחתני עם מישהו אחר... ראית את הליוס? הוא מותק-'' ''אמא, האדס הוא כול מה שאני מבקשת'' פרספונה עצרה אותה.

דמטר חייכה, ''טוב, אבל אם את תרצי שידוך אחר... אני יכולה למשוך בקצת חוטים...'' ''לא תודה'' פרספונה זימרה בחיוך וחיבקה שוב את אמא שלה.

''קדימה חומד, בואי, הרבה אלים התגעגעו אלייך''.

פרספונה צעדה עם דמטר אל שטח האולימפוס ואז נזכרה במשהו.

היא הסתובבה ואז ראתה שהרמס עדיין עמד שם, נבוך.

''אני מצטערת'' אמרה לו ללא מילים. הרמס הנהן כאילו אמר- ''שום בעיה, הכול טוב'' ורץ הרחק מההר.

פרספונה הרגישה מאושרת, כמו שבחיים לא הרגישה.

כשהיא תחזור, כשחצי השנה הזאת תעבור, אז היא תגיד לו איך היא מרגישה.

פרספונה יכלה להרגיש בסומק על לחייה. ''וואו'' אמרה לעצמה, ''כנראה שקיבלתי משהו מהאדס בזמן הזה''.

•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°°•°•°•°•

כבר הגענו לעשרים פרקים!
אני מקווה שנהנתם המפרקים האחרונים, אם לא, תציעו לי דרכים לשפר אותם בשמחה❤
נתראה בפרק הבא✨