האדס ופרספונה

פרק שניים עשר: כארון

לפרספונה היה קצת קשה לחזור כי היא כול כך שמחה להיות על הגבעה בחצי האי פיליון, אבל היא הייתה סקרנית מספיק כדי לאחוז את ידו של האדס ולחזור לשאול.
''אנחנו לא ליד הארמון'' היא אמרה וקיבצה גבות.
''אי אפשר להגיע אליו בצורה רגילה, צריך להיכנס מהדרך היותר מאויישת'' אמר.

הם עמדו על מזח צר ורופף ומסביבם מים, לפחות ככה היה אפשר לחשוב.
''אממ... אפשר להגיד שלא מומלץ לקפוץ למים האלה'' הוא אמר. ''מה זה המקום הזה?" שאלה. ''זה נהר הסטיקס, עוד מעט כארון יגיע לאסוף אותנו ואת החבר'ה האלה'' אמר והצביע בידו מאחורי גבו. רק עכשיו פרספונה שמה לב שבערך עשרה אנשים שצבע גופם היה שקוף קצת כמו מים, עמדו מאחוריהם.

''הנשמות בדרך לשאול'' האדס אמר, כאילו קרא את מחשבותיה.
פרספונה בהתה באנשים השקופים.
''למה את נראת מודאגת?" האדס שאל בשקט, הוא נראה מודאג לשניה.

פרספונה לא הייתה מודאגת במיוחד, היא פשוט די פחדה. מהעתיד לבוא. האם כול יום היא תצתרך לבלות עם האדס שליט השאול ולעמוד לצידו כמלכה?
האם היא תצתרך כול יום לראות את האנשים המתים ולשמוע את סיפורם?

לא היו לה תשובות, אבל להאדס היו ולכן היא אמרה; ''האדס, אני חוששת''. הוא הרים גבות ואז פניו התרכחו. ''ממה?" שאל. ''אני לא יודעת אם המקום הזה מתאים לי... זה הכול כול כך חשוך ואפל...'' אמרה בדיכאוניות.

האדס הנהן. ''אני מבין, פרספונה, המקום הזה מדכא. אני לעולם לא הייתי בוחר להיות פה מרצון, אבל עם הזמן התחלתי לחבב את המקום הזה ואת העבודה שלי. האלים האולימפיים לא נוטים להכיר בני תמותה.
הם מתקילים אותם ונותנים להם משימות, הם משתמשים בהם ככלי משחק לטובתם. אם הזמן הבנתי שהמקום הזה, השאול, זה המקום הכי טוב. זה המקום בו אני יכול לפגוש בני תמותה ולדבר איתם, להכיר אותם, להבין את שפתם.

בסופו של דבר המקום הכי אפל וחשוך, הוא גם המקום הכי אנושי ומואר... רק צריך לדעת לחפש את הצד המואר'' אמר.
פרספונה בהתה בעיניו. נראה כאילו הגוון האפור שלהם נהיה יותר בהיר כחלחל. ''האדס, זה הדבר הכי עמוק שאמרת עד עכשיו-'' היא הפסיקה לדבר כשהאנשים השקופים עברו דרכם.

היא פנתה להסתכל מה משך את צומת ליבם וראתה סירה. היא ניחשה שפעם הסירה הייתה גדולה אבל עכשיו היא נראתה כמו שלד של חיה, העץ קולף ממנה ונשארו רק הקרשים של שלד הסירה.
''כל זה... עולים? זה לא נראה בטיחותי במיוחד...'' פרספונה אמרה.

האדס אחז בידה בזהירות ועזר לה לעלות לסירה בלי שתיפול, לאנשים השקופים לא הייתה הבעיה הזאת כנראה מעצם זה שהם ריחפו קצת.
היא נאחזה בקורה יציבה לצד האדס ואחזה בידו בחוזקה כשמעדה וכמעט נפלה, האדס עזר לה לעמוד יציב.

אדם זקן עשוי עצמות שפני הגולגולת שלו נראו נרגזות דידה לעברם. ''אנשים חיים לא עולים על הסירה שלי!" קרא ורקע ברגלו כך שפרספונה פחדה שהספינה הרעועה תתמוטט. ''כארון, מה נשמע חבר, הרבה זמן לא ראיתי אותך'' האדס אמר. ''טוב, אולי בגלל שתקעת אותי פה להשיט סירה!!!" הוא זעם. ''כן, הסירה שלך'' האדס אמר. ''הסירה שלי!" אמר.

''כארון, אני צריך לבוא מהדרך הזאת, אני אשלם כפול'' הוא אמר. עיניו של האיש הזקן אורו והוא חייך. ''כן, שום בעיה, אנשים חיים מוזמנים לבוא כול יום!" אמר בחביבות מעוסה והאדס הושיט לו ארבעה מטבעות ברונזה שפרספונה נזכרה שהיוונים קוראים להם דרכמות וכארון הזקן לקח אותם וטמן אותם בכיס הברדס שלו.

''הפלגה נעימה'' כארון אמר ושלח מבט כעוס לעבר הנוסעים החיים שלו כשהתחיל להושיט את הסירה.

ווהווו!!! פרק 12!
אני לא יודעת מה איתכם, אבל אני אוהבת את השניים האלה. התאהבתי בהם כבר.
מקווה שנהנתם, אם כן-⭐⭐⭐👣👣👣
נתראה בפרק הבא!!!