האדס ופרספונה

פרק שני: השאול

היא לא פתחה את העיניים שלה, זה הפריע לה לצרוח.
רק כשהיא הרגישה נחיתה רכה על אדמה, היא פתחה את עיניה.
''אממ... מי אתה?" היא שאלה את האדם עם הגלימה השחורה שעמד בגבו לכיוונה.
''עלמתי'' הוא אמר בקול רגוע ועדין כשהסתובב.
העיניים שלו היו אפורות אפלוליות ושיערו היה שחור כמו הסוסים שלו.
''ואתה...'' פרספונה תהתה, ''האדס'' אמר.
''האדס?" שאלה, ''אתה מתכוון, האל האדס? יחסית לבן אלמוות בן כמה מאות אלפי שנים אתה נראה די צעיר'' אמרה ובחנה את פניו. הוא נראה בן גילה, לא יותר מעשרים.
''לבחור צורה זה חלק מעסקת החבילה של להיות אל. חוץ מזה זה לא כאילו הזמן שלנו מוקצב, בשביל בליוני שנים אני יכול להיות בן עשר, שלושים, שמונים או איזה צורה אנושית שאני רוצה'' אמר בקולו הרגוע והנעים.
''טוב... אז, האדס, אתה יכול במקרה להחזיר אותי? אני חושבת שחברות שלי קצת נלחצו כרגע'' היא אמרה.
האדס בין את פניה ואז הסיט את השיער מעיניה בחיוך קטן, ''לא'' הוא אמר.
לשניה פרספונה לא הבינה מה הוא אמר, היא הייתה מוקסמת מיופיו של אל השאול.
''רגע מה?'' שאלה, ''לא, אני לא יכול להחזיר אותך'' הוא אמר בטון רך.
''אני מצטער להיות זה שמודיע לך את זה עלמתי, אבל את בשאול כרגע''.
רק עכשיו פרספונה בחנה את סביבתה. האדמה לא הייתה חמימה כמו זאת שעל הארץ והיא הייתה שחורה, היה שם קור מסויים באוויר ואבני בזלת היו בכול מקום.
מאחורי האדס, לראשונה היא הבחינה בארמון ענק בצבעי ושחור, עם צריכים כסופים ודלתות כניסה ענקיות.
''בדיחה טובה, מי איתגר אותך לעבוד עלי? הרמס?" היא גיחכה בדאגה.
''תתלווי אלי'' הוא אמר בלי לענות על שאלתה והושיטה לה את ידו.
זאת הייתה הפעם הראשונה שעמדה כול כך קרוב לגבר, אבל מצד שני, האדס היה אל.
''יש לי ברירה אחרת?" שאלה בשקט, ''לא, אבל תסתכלי על זה ככה, זה לא שאת באמת רוצה לחזור לאמא שלך, נכון?" שאל. פרספונה אחזה בידו בזהירות והוא הוביל אותה לשערי ארמונו.
''אני רואה שאתה חי את החיים'' היא אמרה למראה המקום המשעמם, מלא כול הגיליונות דף והשלדים המהלכים.
''כן, טוב מה לעשות שהעבודה שלי היא לשלוח אנשים לגיהנום?" הוא אמר והרים כתפיים.
''אני רוצה שנדבר קצת'' הוא אמר והלך איתה לחדר גדול ובו היה שולחן עץ גדול ורחב בסיגנון יווני מהודר.
''אז זה העניין'' האדס אמר כשהם התיישבו.
''אי אפשר לצאת מהשאול, רק אני והרמס מסוגלים לזה'' הודיע.
פרספונה הרגישה את צבעה יורד מהפנים.
''מה זאת אומרת אי אפשר? אני לא חשבתי ש - אני רוצה לצאת!" צעקה.
''אמרתי לך שאי אפשר-'' ''אדוני האדס, אידיוט יקר, אני דורשת לצאת מכאן!" צווחה.
האדס נראה מופתע לרגע. הוא לא היה מוכן לזה, בדרך כלל הוא לא שמע צעקות ביום יום, השלדים שלו היו מאוד שקטים. הצעקות היחידות ששמע הגיעו מארבוס, שדות הענישה.
''אני - עלמתי, אני יודע שזה נראה כמו'' ''חטיפה'' היא השלימה אותו. ''כן... חטיפה, אבל השאול מיועד לנשמות מתות, אין לך דרך לצאת מכאן, אני מצטער אבל את נשארת''.
''אני דורשת שתיקח אותי מכאן!" היא אמרה וקמה באגרסיביות מהכיסא שלה כשהעיפה אותו לאחור.
פניו של האדס הקשיחו והוא שחק שיניים. הוא עצם עיניים ומשם נשימה עמוקה, ''כמו שאמרתי, לא, מצטער'' הוא אמר בקול רגוע וקם מכיסאו.
''אתה'' הוא אמר והצביע על שלד שעמד שומר בכניסה.
השלד דידה ברעידות לעבר אדונו. ''קח את העלמה לחדרה, בבקשה'' אמר ויצא מהדלת, משאיר את פרספונה המומה ואדומה מכעס.

זה הפרק השני בסדרההה! תעקבו אחרי כדי לקבל עדכונים לפרקים החדשים שעולים👣👣👣 ותסמנו לי כוכבים כדי שאני אדע שאהבתם⭐⭐⭐