האדס ופרספונה

פרק עשרים ושתיים: מנטה

האדס ישב בכס שלו.

הוא יכל להרגיש את ההבעה הזועפת על פניו.
אבל האמת, זה לא הזיז לו.

תנטוס לא דיבר איתו כבר יותר משבוע.

הוא המשיך לכתוב על המגילה שלו וסידר את משקפיו עם פרק כף ידו, בלי להסיט את עיניו מהכתוב.

לפתע הוא שמע קול נשי.

הוא קפץ מיד, האם זאת פרספונה?!

הוא זינק ממקומו אפילו בלי להרגיש בזה ויצא בזהירות מחדר הכס.

הוא סרק את סביבתו ואז קלט אישה שזמזמה לעצמה ההולכת לכיוון נהר קוקיטוס, אחד מנהרות השאול.

הוא לא ראה את פניה כי היא הלכה כשגבה מופנה אליו אבל יכל לזהות שזאת לא פרספונה.
היא לבשה שמלה כחולה בהירה ושערה היה בלונדיני.

האדס הפנה את מבטו לאחור לעבר שולחן העבודה שלו. האם כדאי לו לחזור?.

משהו היפנט אותו באישה הזאת. לא המראה שלה, אלה השאלות שעפפו את האדס בגללה.

מה היא עושה פה? מי היא? למה היא הולכת לקוקיטוס, נהר האומללות? האם היא מנסה לגרום לו לטבוע בנהר? האם זה אפשרי שהאדס יטבע באחד מנהרות השאול? הוא עבר ליד הנהרות לא מעט, יש בהם דמויות מתות ואומללות, האם היא אחת מהם?

יותר מדי שאלות.

האדס החליט לבדוק את התשובה להם.

הוא הלך אחריה לכיוון הנהר האפל.
היא שמה לב שהאדס הלך אחריה.
היא הסתובבה לכיוונו.

''הו, היי'' אמרה בחביבות.
היא יותר מדי נחמדה בשביל להיות נשמה אומללה.

האדס חייך ונופף לה לשלום.
''מי את?" שאל.
''מי אתה?" היא שאלה.
''אני האדס'' הוא אמר.

''האדס? אתה לא אמור להיות מבוגר ומרושע?" היא שאלה. ''מרושע? אה, לא. זאת סתם סטיגמה שהצמידו לי. אנשים מפחדים ממני וחושבים, כמוך, שאני מרושע בכלל שאני מזדהה עם המוות, וזה לא נכון. בקשר למבוגר... לי, כמו לאחים שלי, יש יכולת לשנות צורה. בנוסף לזה, אני בן אלמוות. זמן הוא אשליה, אני יכול להיות בן שנה, בן חמישים ובן מאה. אין לי גיל.'' הסביר.

היא הביטה באדמה.
''אני מנטה, ניאדה'' היא אמרה. ''נימפת מים?" האדס שאל.

''כן, אני גרה בנחלים, אגמים ומקורות מים אחרים. טוב... חוץ מהאוקיינוס. השטח הזה שייך לאוקיינידיות, נימפות האוקיינוס.'' אמרה.

''אה, מצטער. אני לא יודע הרבה על מים, או שמיים, או כול דבר אחר. אני תקוע פה דיי הרבה זמן'' האדס אמר.

מנטה הנהנה ופנתה להסתכל על הנהר.
''אה, אני לא בקיא בחומר כמו שהבחנת. אבל, ממה שאני יודע, את לא אמורה להיות השאול'' אמר.

''אני השומרת החדשה של הנהר'' אמרה והפנתה את עיניה לכיוונו. הם היו ירוקות בהירות וצחות.

''את מתה?" האדס שאל, ''אההה, בלי להיות גס רוח'' הוסיף.
''לא, אני לא מתה'' צחקה.
''אה''.
הייתה שתיקה.

''אז מה קורה האדס? אתה נראה קצת מתוח, לא... מאוכזב'' מנטה אמרה.

האם האדס כול כך שקוף?

הוא יכל ללכת פשוט, אבל מנטה נעצה בו מבט שגרם לו לרצות לספר לה כול אשר על ליבו.
''טוב... חשבתי שאת מישהי אחרת'' הוא אמר.

''ואם אפשר לשאול אדוני, מי חשבת שאני?" מנטה שאלה בנימוס.

''חשבתי שאת פרספונה'' הוא אמר בשקט. ''ומי זאת?".

''פרספונה... אה...'' איך הוא יסביר למנטה על פרספונה?

אבל אותה ההרגשה מלפני זה, שהוא רצה לספר לה, הציפה אותו שוב.

''זה יהיה ארוך, כדאי שנשב. פרספונה היא...'' הוא התחיל לספר לה מיהיא פרספונה ומה קרה איתה.

מנטה הייתה שקטה ושלווה. היא הסכימה בחלקים מסויימים ופערה עיניים בחלקים אבסורדים.

''האדס, תנטוס צודק, ועמוק בפנים אתה יודע שהוא צודק, אתה חייב לו תודה'' מנטה אמרה בקול רך.

''את חושבת?" האדס שאל. ''אני לא חושבת, אני בטוחה.'' אמרה.

האדס עצם עיניים והתרכז. פרספונה הייתה מדהימה, הוא ידע את זה. האם הוא הולך לברוח מהאפשרות לחיים שונים? כמו שתנטוס אמר? או שהוא הולך לבחור באפשרות האחרת, להיות עם האישה שגורמת לו לחייך, לצחוק, לחיות את החיים?

התשובה הייתה ברורה, אבל עדיין, היה ספק בליבו.

''הכול טוב האדס?" מנטה שאלה.
''כן, הכול בסדר'' האדס חייך.

''טוב... אז... אני אלך?" הוא שאל וקם מהחול השחור אליו הם ישבו.

''טוב - האדס!!!" היא צווחה כשהאדס הסתובב, מעד על סלע בזלת ונפל לכיוון נהר האומללות.

°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•

אני ממש מקווה שנהנתם מהפרק, אם כן-👣💬⭐
נתראה בפרק הבא❤