האדס ופרספונה

פרק שלושים וחמש: הציור

הייתם מצפים ששליט השאול ידע איך להתמודד עם אובדן בצורה מעולה.

אבל הוא לא.

הרי זה לא שהיא מתה.
אבל היא לא הייתה שם יותר.
וזה היה קשה להאדס. היה לו קשה לאבד מישהו ככה.

הרי הוא היה בן אלמוות, וזה לא שבכללי היה לו מעגל חברים רחב. ככה שגם אם היה לו עוד חברים חוץ מתנטוס ופרספונה, כול מי שהיה בחייו היה בן אלמוות כמוהו, ככה שהוא לא יכל למות. הוא מעולם לא היה מוכן למצב שבו בוא יצטרך להגיד להתראות.

מנטה הייתה החברה הראשונה שאיבד, שידע שלא יפגוש אותה יותר.

לקח לו הרבה זמן להתגבר על זה. עם כמה שניסה להתעלם מהעניין... הוא לא יכל פשוט למחוק זיכרון של מישהו שגרם לו לצחוק, להיפתח.
מישהו שדיבר איתו ועודד אותו כשהיה עצוב. זה הבעיה במוות של מישהו, זה הבעיה בלאבד את היקר לך.

שבועות רבים עברו מאז שהשלים עם העובדה שאין בכוחו לעשות דבר.

מאז, עברו בערך חודשיים של מערכת יחסים עם פרספונה שהיא סוף סוף נורמאלית וללא תסביכים.

מהרגע שבו פרספונה והוא התנשקו, הם לקחו את מערכת היחסים שלהם כמה צעדים קדימה. כול בוקר הוא כבר נהג להתעורר כשפרספונה מתכרבלת בחיקו והוא נושק על מצחה כשקם לעבודה.

אבל הבוקר פרספונה לא הייתה שם, היא לא הייתה לצידו כשהתעורר.

הוא קם מהמיטה ויצא מהחדר.

''אתה יודע במקרה איפה פרספונה?'' שאל את תנטוס שבדיוק עבר במסדרון מולו.

מאז שתנטוס וארוס נפרדו, תנטוס היה קצת בהיסח דעת(אל תדאגו, הם הסכימו להיפרד בנעימים. להאדס לא היה שמץ של מושג למה, אבל תנטוס אמר לו שהכול טוב ועל פי מה שהאדס ראה, ארוס ותנטוס עדין דיברו זה עם זה והכול היה בסדר בינהם.)

הוא הסתכל עליו ואמר: ''אה? אני חושב שראיתי אותה בחדר שלה''.

''החדר שלה?'' הוא שאל. למה שפרספונה תהיה בחדר שלה? היא לא הייתה בחדר שלה הרבה זמן...

הוא דידה לכיוון חדרה, החדר עם הפרחים, זה שקרברוס אהב לשהות בו(דרך אגב, האדס היה צריך להחזיר את קרברוס. הוא כבר היה צריך לחזור ולהפוך לכלב הגדול ששומר על השאול בסופו של דבר).

הוא פתח את דלת החדר.

פרספונה שכבה על המיטה שלה, שערה הארוך האדמדם נוזל על המיטה ומסתיר את פניה כמו וילון. זה נראה כאילו הצמחים בחדר זהרו מאושר ושמחה. הם היו יותר יפים משזכר.

''מה את עושה?'' הוא שעל כשנשען על משקוף הדלת בשילוב ידיים.

''אה?'' היא קפצה והסיטה את וילון השיער שלה כדי להסתכל עליו.

''מה זה שם? זה קולמוס שם ביד שלך?'' שאל בחיוך.

פרספונה הסמיקה. והתיישבה, מראה להאדס מה עשתה.

בידה הייתה חתיכת קלף, היא פרסה אותה והרימה אותה לכיוון האדס.

על פיסת הקלף פרספונה איירה את האדס ואותה מחובקים יחד, הציור היה כול כך ריאליסטי שזה היה לא יאמן.

''וו- וואוו!'' אלה המילים שהצליח להוציא מפיו מרוב התפעלות. ''זה מדהים!''.

פרספונה צחקקה בעודה הודתה לו והוא חייך וזרק את מבטו על הרצפה.

''בוא לכאן האדס'' פרספונה אמרה לו. הוא דידה לכיוונה והיא נתנה לו חיבוק דוב אוהב.
היא הרימה את עיניה אל פניו, בעדינות הסיטה חלק משערו מעיניו וחשפה את עיניו האפורות היפיפיות.

''היי, הכול טוב'' אמרה ונעמדה על קצות אצבעותיה כדי לנשק אותו בעדינות, ''הכול טוב''.

הוא חייך כי לא יכל להישאר אדיש לחיוך על פניה של פרספונה, היא הייתה הדבר הכי טהור ומשמח בחייו. נקודת האור שלו. ואז עלה לו רעיון.

''טיטאנים אדירים, בואי, מהר!'' הוא אמר בהתלהבות ומשך אותה איתו ובמעין רעש פקיקה הם נעלמו מהשאול.

''אה מה?-'' פרספונה אמרה בבלבול והסתובבה כמה פעמים במקום בו עמדה כדי לקלוט היכן הם.

החיוך שעלה על פניה כשקלטה את הר האולימפוס מולם שיחרר מיליוני פרפרים בבטן של האדס.

•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°

כן, טוב, אני קצת, אתם יודעים, בקטנה... המומה שהגענו עד כאן.
35 פרקים!!! זה מטורף!

מקווה שנהנתם מהסיפור עד עכשיו❤

נתראה פרק הבא!