להתחיל את מה שנגמר || 2

פרק 10

"איך אתה יכול להיות פה ולחייך כאילו כלום לא קרה במקום הזה?" שאלה אותי בבלבול ובמבט קצת כועס. ידעתי שהיא לא תרצה ללכת לפה ולהיזכר בהכל אך הייתי חייב.
"כי אני חושב עכשיו רק על הדברים הטובים" עניתי והשפלתי את מבטי. קרו במקום הזה יותר מידיי דברים, ואולי.. זה היה טעות לחזור לכאן?
אני לא רוצה לחשוב שכל מה שהיה בנינו נעלם כלא היה, זאת היתה התקופה הכי טובה בחיים שלי עם הבן אדם הכי טוב בחיים שלי.
איך כל הדברים האלה השתנו מקצה לקצה?
"הדבר היחיד שאני חושבת עליו עכשיו זה מה שהבטחתי לעצמי אחרי שנפרדנו" אמרה בשקט והעברתי את מבטי אליה, מביט עמוק אל תוך עיניה הירוקות, "שאני לא אחזור לפה יותר". הראש שלי מתפוצץ מרוב מחשבות, אני מרגיש כאילו אני רב עם עצמי, ואין צד מנצח.
"אני יכול לשאול אותך משהו?" שאלתי בשקט והיא הסתכלה אליי בשאלה. איך לעזאזל אני הולך לשאול את השאלה הזאת?... "מאחד עד עשר, כמה הפרידה הזאת פגעה בך?"
שמעתי שגיחכה, אני הייתי לגמרי רציני לגבי השאלה הזאת.
"קיילי.." אמרתי בשקט והיא השפילה את מבטה. אוליי זה לא היה במקום לשאול את השאלה הזאת..
"תשע" אמרה והעלתה את פניה אליי "וחצי" הוסיפה ולבי החסיר פעימה, אני.. אני לא יודע מה להגיב לזה. הלוואי והייתי יכול להחזיר את הזמן אחורה, לגרום לכך ששום דבר לא היה קורה, לגרום ללב שלה להחזיר את כל החתיכות שנאבדו כאשר הוא נשבר. המחשבה הזאת שהכל קרה בגלי הורגת אותי, ואני יודע שזה קרה לפני חמש שנים, אבל אני לא יכול פשוט להתקדם בחיים שלי ולשכוח מהסיפור הזה.
"אני-"
"זה בסדר" קטעה את דבריי וחייכה חיוך קטן. לא, שום דבר ממה שקורה עכשיו הוא לא בסדר.
"זה לא בסדר" אמרתי בטון קצת כועס, אבל אני כועס על עצמי.
"זה קרה לפני הרבה זמן, עכשיו שנינו במקום אחר בחיים שלנו" אמרה ונאנחתי. זה לא משנה כמה זמן עבר, הנזק עדיין קיים. ונכון, זאת אמנם היתה התקופה הכי טובה בחיים שלי, אך זאת גם הייתה ההתחלה לתקופה הכי נוראית בחיים שלי.
"שבי רגע" אמרתי ושנינו התישבנו אחד מול השניה על החול. "גם עליי הפרידה שלנו השפיעה".
"מה קרה לך?" שאלה והביטה בעיניי.
"כשאמרתי שלא יצאתי עם אף אחת אחרייך, זה בגלל שאני פחדתי שאני אעשה משהו לא טוב ואני אפגע בה" עניתי. אני לא יודע למה אני מדבר על זה אבל אני פשוט מרגיש שזה הדבר הנכון לעשות.
"אתה רציני?" היא שאלה והסתכלה עליי במבט מבולבל. למה היא כל כך מופתעת לשמוע את זה? "הפרידה הזאת השפיעה על שנינו כל כך" אמרתי בקול קצת שברירי. זה קשה לדבר על זה, עכשיו אני מבין למה קיילי אף פעם לא רצתה לפתוח את הנושא הזה בנינו.

נקודת מבט, קיילי

הפרידה שלנו זה באמת הדבר הכי נורא שקרה לי, אבל אני דיי שמחה שזה קרה, כי רק ככה הייתי מכירה את ג'ייסון, מי שתמיד עזר לי.
"עד מתי אתה תמשיך ככה?" שאלתי בשקט, אני לא רוצה שהוא יתקע על העבר, טעויות קורות תמיד.
"עד שאני ארגיש שאני סומך על עצמי שאני לא אפגע בה" ענה והשפלתי את מבטי. הוא פשוט צריך לתת את כל הלב שלו ולא לעשות שטויות, זה הכל.
"אבל עברו חמש שנים, אתה עדיין מרגיש ככה?" שאלתי קצת מופתעת. איך הדעה שלו לא השתנתה במשך כל השנים האלו...
"אני מרגיש ככה וחושב ככה כל הזמן" ענה והבטתי בו בקצת רחמים.
"ואתה לא מרגיש לבד?" שאלתי אותו בטון קצת עצוב. אני שונאת להרגיש שאני לבד, כאילו שזה הפחד הכי גדול שלי, אני לא מסוגלת פשוט להישאר לבד.
"לפעמים... אבל יש לי את בר איתי, ועכשיו את אמבר ואוליי אותך..." ענה בחצי חיוך.
"למה רק אוליי?" שאלתי מבולבלת.
"כי את לא מדברת איתי בכלל, בבוקר לא דיברת וגם אתמול היה לנו ריב... את לא באמת איתי, זה שאנחנו סתם מדברים עכשיו... זה סתם" ענה והשפיל את מבטו. הוא צודק, אני לא מאה אחוז איתו, אני פשוט מפחדת שהוא יפגע בי שוב... אוליי גם המחשבות שלי תקועות על לפני חמש שנים.
"אז אוליי פשוט תפסיק לחשוב ותעשה מה שבא לך לעשות" אמרתי.
"קיילי, אני לא יכול להפסיק את כל המחשבות על זה ברגע אחד. ראית מה אני עשיתי לך, הדיכאון שנכנסת אליו, את אפילו לא יודעת כמה אני מצטער על זה ואת לא מבינה כמה רגשות אשמה יש לי בגלל זה, אני לא רוצה לחוות את כל זה שוב" ענה ושמעתי את הכעס בקולו, הוא כועס על עצמו, על איך שהוא גרם לי להרגיש, והכעס שלו קצת מוצדק.
"אז אתה באמת-"
"קיילי?" נקטעתי מקול מוכר שנשמע לידי. העלתי את מבטי למעלה ולמרבה ההפתעה זה היה ג'ייסון. מה לעזאזל הוא עושה פה ואיך הוא ידע שאני כאן?!
"מי אתה?" שמעתי את פרדי מבולבל. אה נכון, הוא אף פעם לא ראה את ג'ייסון אז אין לו מושג איך הוא נראה. אבל.. מה לעזאזל ג'ייסון עושה פה?
"חבר שלה, למרות שיש לנו שיחה קטנה לפתח בנושא הזה" אמר ועיניי חשכו. מה הוא אמר עכשיו? אני.. מה לעזאזל...
"מה?" שאלתי בקול שברירי והסתכלתי עמוק אל תוך עיניו, נעמדתי מהר והתיצבתי מולו. ראיתי את פרדי מזווית הראיה שלי נעמד גם הוא. "פ.. פרדי אתה יכול להשאיר אותנו לבד לכמה דקות?" שאלתי את פרדי וסובבתי את מבטי אליו. הוא הנהן בראשו והלך כמה צעדים מאיתנו.
"קיילי, אני רוצה שתיהי כנה עכשיו" אמר והחזרתי את מבטי אל ג'ייסון. מה קרה פתאום שהוא מתנהג בצורה כזאת, אנחנו לא רבנו המון זמן, על מה הוא רוצה לדבר, מה קרה פתאום?
"אני תמיד כנה" אמרתי והסתכלתי עמוק אל תוך עיניו הכחול, מחפשת אחר תשובה למה שקורה כאן. עיניו משדרות כעס, הן מעט עצומות וגבותיו צמודות אחת לשניה, אבל אני לא מבינה ממה יש לו לכעוס...
"מה הסיפור שלך עם האקס שלך?" שאל והבעת פניי הפכה למבולבלת, על מה הוא מדבר, איזה סיפור יש ביני לבין פרדי?
"לא הבנתי.." אמרתי בשקט ושמעתי שנאנח.
"את בוגדת בי?" פתאום שאל ולבי החסיר פעימה. לרגע לא האמנתי שהוא באמת שאל את השאלה המטומטמת הזאת, איך לעזאזל הוא יכול לחשוב ככה?! זאת בכלל חוצפה לחשוב ככה! אני נתתי לו את הנשמה שלי, הוא גר לי בבית, אני עשיתי הכל בשבילו, אהבנו אחד את השניה וזאת התודה שאני מקבלת? השאלה האידיוטית הזאת?!
"למה לעזאזל שתחשוב ככה?" שאלתי בכעס, אין לו בכלל את הזכות לחשוב ככה.
"כי בזמן האחרון את לא מפסיקה להתראות עם האידיוט הבלונדיני הזה" צעק ונרתעתי מהצעקה שלו, הוא אף לא צעק עליי. פרדי הוא לא האידיוט בסיפור הזה, אלא ג'ייסון. הוא אמור לדעת שאני איתו, שאני בחיים לא אעשה משהו כזה, שאני הולכת איתו עד הסוף.
"כי אנחנו עובדים באותו מקום!" החזרתי בקול רם יותר וראיתי את הכעס בפניו מתחיל לבעור.
"למה לא אמרת לי על זה שום דבר? למה לא דיברת איתי?" צעק ואני התחלתי להרגיש את הדמעות שמאיימות לצאת, הוא אף פעם לא צעק עליי ככה, ואין לו שום זכות לצעוק בכלל.
"תלך מפה" אמרתי בכעס והצבעתי לכיוון היציאה. הידיעה שהוא אפילו חשב על כך שבגדתי בו מכעיסה אותי, הוא יכל לחשוב על הכל, רק לא על זה. מה זה שווה שאנחנו ביחד אם אין בנינו אמון?
"זה בדיוק מה שהתכוונתי לעשות" ירק לעברי והתחיל ללכת לכיוון היציאה. הוא כל כך מגעיל.
הוא יצא מכיוון הים והדמעות שבעיניי לא חיכו עוד רגע ופשוט יצאו ללא שליטתי.
"קיילי.." שמעתי את פרדי לידי וסובבתי את פני הרטובות מדמעות אליו, "שיט"
הוא התקרב אליי וכרך את ידיו סביב גופי לחיבוק חם, בדיוק מה שהייתי צריכה עכשיו. חיבקתי אותו בחזרה והנחתי את ראשי על כתפו. דמעותיי מרטיבות את חולצתו.
"אני.. אני לא מבינה למה לעזאזל שהוא.. יחשוב ככה" אמרתי תוך כדי שיבבות חלשות קוטעות אותי מדבריי.
"הוא מטומטם, הוא צריך לדעת שאת לעולם לא תעשי את זה" לחש לאוזני והידק את אחיזתו בי.
"תודה" אמרתי בשקט והשתחררתי מהחיבוק.
"אל תודי לי, אני בסך הכל אומר את האמת" אמר וחיוך קטן נמרח על פניי. שכחתי שהוא היה זה שתמיד הצליח לעזור לי כשהייתי עצובה. "בואי נחזור".
התחלנו ללכת חזרה לכיוון הבר, שם המכוניות שלנו חונות.
"אני מרגיש שרבתם בגללי" אמר בשקט והשפיל את פניו. שום דבר ממה שקרה עכשיו לא באשמתו, הוא היה יכול לדעת שזה מה שיקרה, הוא לא עשה כלום חוץ מלדבר איתי.
"זה לא קרה בגללך" אמרתי בחיוך קטן והסתכלתי אליו, הוא העלה את פניו אליי והנהן בראשו בהבנה.
הגענו אל החניה שמחוץ לבר ונפרדנו לשלום.
נכנסתי אל תוך המכונית ולקחתי נשימה עמוקה לפני שהתנעתי והתחלתי בנסיעה. מאכזב אותי הידיעה שהוא חשב שאני מסוגלת לעשות דבר כזה, שאין לו אמון בי, ורגע.. איך הוא ידע שאני שם בכלל? אין לי כוח לחשוב עכשיו, עברו עליי יותר מידיי דברים היום.
אחרי נסיעה של כמה דקות, הגעתי לביתי. יצאתי מהמכונית ונכנסתי אל תוך הבית.
ראיתי על הספה בסלון את ג'ייסון ישן, ואני דווקא שמחה שהוא ישן שם, אני לא אצטרך לישון איתו היום, לא אחרי מה שהוא שאל אותי.
עליתי לחדרי ונכנסתי אל תוך המיטה. מחשבות מציפות את ראשי אך הייתי עיפה מידיי בשביל להתעמק במחשבות. עצמתי את עיניי ולאט לאט התחלתי להרגיש שאני נרדמת.