להתחיל את מה שנגמר || 2

פרק 29

ועוד שבוע, הנה עבר עוד שבוע שאני לא מדברת עם פרדי, למה אני סופרת את זה בכלל?...
אני כל כך מתגעגעת להיות בקרבתו ואני פשוט יודעת שזה לא יקרה שוב… הסיכויים שאני אראה אותו שוב קלושים מאוד, הרי למה שהוא ירצה לראות אותי? פגעתי בו… הכל באשמתי.
כרגע אני אצל קאי, קאי ובר יותר נכון. הבטן של קאי מאוד גדלה בגלל ההריון, עדיין לא יודעים אם זה בן או בת אבל בקרוב נגלה.
"איי פעם חשבת על לעבור הלאה?" שמעתי את קולה של קאי שקטע אותי ממחשבותיי, "מה?" שאלתי בבלבול
"את שקועה במחשבות, ככה היית כל היום, תשחררי קצת" אמרה ונאנחתי, "קל לך להגיד את זה…" אמרתי בשקט וגלגלתי את עיניי. "גם קל לעשות את זה…" אמרה והשפלתי את מבטי ביאוש.
ומה אם אני לא רוצה לשחרר מהנושא הזה? מה אם אני פשוט רוצה שהמצב יחזור להיות מה שהוא היה לפני חודשיים?
"קדימה קיילי, אם פרדי שיחרר את הנושא ומצא חברה חדשה, גם את יכולה למצוא מישהו" אמרה ואז מבטה הפך לשואל, "תזכירי לי איך קוראים לה…"
"קים" לפתע בר ענה והתקדם לעברנו, "סליחה שאני נדחף לשיחה הנחמדה על החבר הכי טוב שלי, אבל יש לי משהו לומר בנושא". הוא סובב את מבטו אליי וצמצמתי את גבותיי בשאלה, "קיילי אני יודע מה הוא מרגיש כלפייך וכמה טוב את עושה לו, אז יש לי בקשה אחת" לפתע הפסיק לדבר.
"מה הבקשה בר?" שאלתי חסרת סבלנות, "את רוצה אותו במאה אחוז, נכון?" שאל והנהנתי בראשי לחיוב. "אז הוא וקים נפרדו לפני שלושה ימים, מאז כל יום הוא הולך למקום כלשהו והוא לא מוכן לספר לי איפה, רוב הסיכויים שאת יודעת" אמר. אני חושבת שאני יודעת על מה הוא מדבר, פרדי כנראה במקום שלנו עכשיו…
"מה עם זה?" שאלתי בבלבול והוא כחכח בגרונו, "הבקשה שלי היא שתדברי איתו, תסדרו את העניינים בניכם כי… טוב אני לא אספר לך מה הוא אמר אבל תלכי לשם ותדברי איתו" אמר בחיוך וכבר הבנתי למה הוא מתכוון.
"אבל הם לא נפרדו רק לפני שלושה ימים?" שאלתי והוא גיחך, "הפרידה ממנה לא הפריעה לו, הוא לא הרגיש אליה כלום כי- אלוהים אדירים איך את לא רואה את זה?!" צחק והסתכלתי עליו במבט מבולבל, לא רואה מה?
"מה…?" אמרתי בשקט והוא נאנח, "פשוט לכי אליו" אמר והתישב ליד קאי, "קאי, תגידי לה ללכת אליו"
"קדימה מפגרת, לכי אל עבר המפגר שלך" צחקה וגיחכתי, כדאי לי לעשות את זה? זאת לא תיהיה טעות…?
"אבל מה אני אמורה לומר לו?" שאלתי בבלבול ושניהם נאנחו, "הבנתי הבנתי אני הולכת" אמרתי והתחלתי להתקדם לכיוון דלת הבית, "ביי" שניהם אמרו. אמרתי בחזרה ויצאתי מהבית, נכנסתי את המכונית שלי וריסקתי את ראשי אחורה כנגד משענת המושב.
מה אני הולכת לעשות? מה לומר לו? מה אם הוא לא רוצה לדבר? הוא יגיד לי ללכת… אני אגיד לו שאני מצטערת, לא זה לא יספיק… אני אוכיח לו שאני מצטערת? איך אני אעשה את זה…
אוליי עדיף פשוט שאני אחשוב על מה לומר לו באותו הרגע, ולא עכשיו. אני מקווה שיצא טוב…
התנעתי את המכונית והתחלתי לנסוע לכיוון הים, למקום שלנו, שרוב הסיכויים הוא שם.

הגעתי את המקום שלנו וראיתי אותו שם, יושב קרוב אל שפת הים ומסתכל על הגלים במים, איך שהם מתנפצים על היבשה. ידעתי שהוא יהיה פה, הוא תמיד פה כשעובר עליו משהו, הוא תמיד מגיע לפה לנקות את הראש. "פרדי" אמרתי בשקט והיא קצת נבהל וסובב את מבטו אליי, אך כשקלט שזאת אני הוא מיד הסיט את מבטו ממני. התקדמתי אל שפת הים והתישבתי לידו, "אנחנו צריכים לדבר".
"אין על מה לדבר" גיחך בזלזול וזרק אבן קטנה שהיתה לידו אל תוך המים, "ואין אנחנו".
נאנחתי ובלעתי רוק שנתקע בגרוני, סובבתי את פניי אליו והוא היה נראה מרוכז בגלים שמתנפצים על החול. "אז מה קרה לך שבאת לפה?" ניסיתי להחליף נושא, אך כל מה שעשה היה להתעלם משאלתי ולזרוק אבן נוספת אל המים.
"אני מצטערת" אמרתי בשקט והוא לפתע עצר את ידו מלזרוק אבן נוספת אל תוך הים וסובב את מבטו אליי, "אנחנו יכולים לדבר לכמה דקות?" שאלתי שוב והוא נאנח, "אין על מה לדבר-"
"יש על מה לדבר" קטעתי אותו מהר מדבריו ושוב גיחך בזלזול.
"אז תסבירי לי על מה יש לדבר? על זה אהבתי אותך ואת שיחקת בי? על כל מה שעשיתי בשבילך ואת בתמורה סתם מזלזלת בי? על זה את רוצה לדבר? אוקיי תדברי" אמר בטון עצבני, הוא הבין את הדברים האלה לגמרי לא נכון, הוא טועה בהכל. אני לא שיחקתי בו ובחיים לי זלזלתי או אזלזל בו, הוא עזר לי כל כך וזה עצוב שזה מה שהוא באמת חושב שקרה.
"אתה באמת חושב ככה? שאני מזלזלת בך? לא היה רגע אחד שזלזלתי בך" אמרתי והוא רק בתגובה גלגל את עיניו.
"קיילי, אין לי כוחות לדבר על זה, גם מה שקרה בנינו וגם הפרידה מקים... את יכולה בבקשה ללכת?" אמר בקט והניח את ידו על ראשו, אני לא הולכת מפה עד שאני אדבר איתו. "למה נפרדתם?" שאלתי והוא נאנח, "אם את לא הולכת, אני אלך" אמר בנשימה אחת ונעמד מהר על רגליו. נעמדתי גם אני וסובבתי מהר את מבטי אליו. הוא כבר התחיל ללכת אל כיוון החוף הרגיל, איפה שכל האנשים נמצאים.
"אתה יודע שאתה לא תוכל לברוח מזה לנצח, כי בסופו של דבר אנחנו צריכים לדבר על זה!" הרמתי את קולי כדי שישמע אותי בגלל הוא כבר דיי רחוק ממני. הוא עצר את הליכתו והסתובב אליי, "אמרתי לך שלא עכשיו!" צעק ונאנחתי, לקחתי שני צעדים לכיוונו כדי שאני לא אצטרך לצעוק חזק כל כך, "אני יודעת שאתה משקר, אני יודעת שהפרידה מקים לא הפריעה לך, אתה בסך הכל מנסה לברוח מלדבר על זה" אמרתי בקול רם ומבטו הפך לכועס.
"צודקת, הפרידה מקים לא הפריעה לי, את יודעת למה?" אמר ולקח צעד לעברי, כך שהמרחק בנינו הצטמצם אך עדיין היה גדול, "כי אני עדיין חשבתי עלייך, לא ידעתי איך להפסיק את כל המחשבות עלייך וחשבתי שהדרך היחידה להפסיק זה להיות עם מישהי אחרת, וזה לא עבד!"
"אני הייתי כל כך קרוב לעבור הלאה ולשחרר מכל הסיפור הזה, אבל אז ראיתי אותך ביום הזה עם קים והכל חזר אליי! אז כן קיילי, אני עדיין חושב עלייך ואני כל כך שונא את זה, אני שונא את זה ואת לא יודעת כמה, אני סובל בכל רגע!" צעק ולקח עוד צעד לעברי. הרגשתי את לבי מחסיר פעימה מדבריו. הוא שונא לחשוב עליי... הוא סובל מזה כמו שאמר... מה אנחנו עושים עכשיו לעזאזל? אנחנו צועקים אחד על השניה בשביל מה? הרי זה ברור שאם הוא שונא את המחשבות עליי זה לא יקרב אותנו. לא הייתי צריכה לבוא לפה, זה כאב לשמוע את זה…
"למה אתה כל כך שונא את זה?" שאלתי ולקחתי שני צעדים קטנים אליו, "כי את לא באמת רוצה את זה!" צעק.
הוא כל כך אידיוט, הוא לא יודע שאני רוצה את זה, אני כל כך רוצה את זה, כל החודשיים שלא דיברנו היו עינויי עבורי, כמו להרגיש שמשהו חסר, ולא ידעתי מה זה עד שהבנתי שזה הוא, הוא חסר לי.
"אני כן!" צעקתי ולקחתי צעד נוסף קדימה, הוא גלגל את עיניו בזלזול וגיחך, "את לא, זה בדיוק מה שקרה קודם, את חשבת שאת רוצה את זה אבל את לא" אמר והתחלתי ללכת לכיוונו, כך שעכשיו אני עומדת מולו ועינינו מצטלבות אחת בשניה.
"זה לא מה שקרה" אמרתי ולקחתי צעד אחד קרוב יותר אליו, "קיילי... " נאנח והשפיל את ראשו.
היססתי קצת כשהרמתי את ידי במחשבה להניח אותה על לחיו, אבל העפתי כל מחשבה כזו מראשי והנחתי לבסוף את ידי על הלחי שלו, מעלה את פניו אליי באיטיות.
"אני רציתי אותך, אבל פחדתי שתפגע בי, בגלל זה לא המשכתי את זה" אמרתי בשקט וכרכתי את זרועותיי מסביב צווארו, "קיילי..." נאנח בשקט, הניח את ידיו על ידיי במטרה להוריד אותן מעורפו אך כל מה שעשיתי זה לקחת עוד צעד קטן נוסף אליו. פנינו מאוד קרובות ואני מרגישה את נשימותיו הרכות על שפתיי, גורמות לרוק להיקטע בגרוני ולשפתיי להיפרד אחת מהשניה.
"אל תגיד לי קיילי, תקשיב לי עד הסוף" אמרתי בשקט, "כל החודשיים האלה שלא דיברנו גרמו לי להבין דבר אחד... אני צריכה אותך איתי, ואנחנו שנינו רוצים את זה, והפעם באמת, אז בבקשה-" נקטעתי מדבריי כשהרגשתי את שפתיו מנשקות את שפתיי. חייכתי כנגד שפתיו ונישקתי בחזרה, ידיו הונחו על מותניי וצמרמורות מייסרות התחילו לתקוף את גופי מהמגע שלו.
הוא ניתק את שפתיו משפתיי וחייך, "את מדברת יותר מידיי" אמר וגיחכתי, "ואתה מעצבן יותר מידיי".
"אני צריך אותך יותר מידיי" אמר בחיוך, "אני רוצה אותך יותר מידיי" אמרתי בשקט והוא השעין את מצחו כנגד מצחי, לקחתי נשימה עמוקה "להיפרד זה הדבר הכי גרוע שעשינו" לחשתי והוא חייך,
"אני מסכים עם כל מילה שלך" אמר בשקט ונישק לשפתיי נשיקה קטנה, "אז אתה מסכים איתי שאתה מעצבן" צחקתי והוא צחק גם הוא, "הכל חוץ מזה"
"יש לי שאלה קצת מוזרה…" אמרתי בשקט והשפלתי את מבטי, הרגשתי את ידו מעלה את פניי אליו מסנטרי, מבטו נראה שואל ובלעתי רוק לפני שהמשכתי לדבר, "אתה… עדיין אוהב אותי?"
"אף פעם לא הפסקתי"