להתחיל את מה שנגמר || 2

פרק 24

פקחתי את עיניי באיטיות, רגע, מה לעזאזל- אני ופרדי ישנים ביחד?! מחובקים?! למה אני לא זוכרת שום דבר ממה שקרה, מה לעזאזל קרה?
ידו מונחת על אגני ואני מרגישה את נשימותיו הרכות על פניי, העברתי את מבטי אליו והוא נראה כל כך רגוע. שפתיו פתוחות ברכות ונשימות קטנות יוצאות מהן, פאק הראש שלי מתפוצץ, אני לא מצליחה לחשוב על כלום.
אני לא רוצה להישאר ככה, זה קרוב מידיי.
"פרדי" אמרתי בשקט בתקווה שזה יעיר אותו, אני לא יכולה לזוז כשידו עליי. נאנחתי והשפלתי את מבטי, מה אם אני אסתובב לצד השני של המיטה?
"קום כבר" מלמלתי לעצמי והרגשתי שזז קצת, "אני ער" אמר בשקט ובקולו העמוק שתמיד יש לו בבוקר. הוא הרים את ידו ממני ונשכב על גבו, מעביר את ידו על מצחו ועצם את עיניו בחוזקה, גם לו מתפוצץ הראש, זה נורא. מזל שדין נתן לנו יום חופש היום, אחרת לא הייתי מתפקדת מרוב הכאב ראש הזה.
התישבתי במיטה וניסיתי להיזכר בכל מה שקרה אתמול אך הדבר האחרון שאני זוכרת זה ששאלתי אותו למה לעזאזל שיהיה לו בקבוק אלכוהול בבית, אני אפילו לא זוכרת את התשובה. פאק!
"פרדי מה קרה אתמול?" שאלתי בשקט וסובבתי את מהטי אליו, היא העביר את פניו אליי והסתכל עליי בשאלה, "את לא זוכרת?" שאל מופתע והנדתי את ראשי לשלילה. הוא התישב לידי על המיטה והשפיל את מבטו. מה קרה אתמול? קרה משהו רציני? אני באמת לא זוכרת כלום…
"איך אתה זוכר מה קרה?" שאלתי בבלבול, "כי ההשפעה של האלכוהול התחילה להתפוגג אז אני זוכר חלק ממה שהיה" ענה ושוב ניסיתי להיזכר במה שקרה אך המוח שלי ריק לגמרי.
"פרדי, מה קרה אתמול?" שאלתי בקצת חשש והוא החזיר את מבטי אליי. "ממה שאני זוכר אנחנו... התנשקנו, ואוליי יש עוד משהו שאני שכחתי..." אמר בשקט ונשכבתי אחורה במיטה כשידיי מונחות על פניי בתסכול. איך הגענו למצב הזה? שוב…
"אני מצטער…" אמר והורדתי את ידיי מפניי והסתכלתי עליו, "לא משנה, שנינו סתם הינו שיכורים ולא היה לנו מושג מה אנחנו עושים" נאנחתי.
"רוצה לאכול משהו?" שאל, "לא, אין לי תיאבון" עניתי לו והתישבתי חזרה. הראש שלי עדיין מרגיש כאילו הוא עומד להתפוצץ כל רגע וזה נורא.
אני לא מרוצה מהמצב שאני ופרדי הגענו אליו, אני לא רוצה את זה, בכלל לא רוצה. ואוליי יש דרך להפסיק את כל זה…
"פרדי איך אנחנו חוזרים למצב הזה שוב ושוב, כל הזמן?" שאלתי ביאוש ונאנחתי. "זה לא יכול להמשיך ככה".
"אני מבין אותך, אבל-"
"אין אבל, זה פשוט לא יכול להימשך ככה" אמרתי וקטעתי אותו מדבריו.
"תאמיני לי ששנינו לא שולטים בזה" אמר והיה לשמוע את נימת הכעס בקולו, הוא רציני איתי? הוא זה שעצבני עכשיו? "אז מה את רוצה לעשות…"
"שנתרחק קצת" אמרתי בנשימה אחת ושמעתי אנחה יוצאת מפיו.
היתה שתיקה, אני הייתי עם פנים מושפלות ורק המצאתי לעצמי מניפולציות למה זאת ההחלטה הנכונה לעשות. כי זה לא, זה לא ההחלטה הנכונה, זה לא מה שרציתי להגיע אליו, אבל זה המצב עכשיו.
"את באמת רוצה את זה?" שאל בשקט והחזרתי את מבטי אליו, אני בכלל לא רוצה את זה, אבל אני מרגישה שאנחנו מתקרבים יותר ויותר ואת זה אני לא רוצה.
"כן" אמרתי בשקט ושמעתי שנאנח. "אני… אלך".
קמתי מהמיטה והתחלתי ללכת לכיוון דלת היציאה מביתו,  "חכי רגע" קרא והתחיל ללכת אחרי, "נו בטוח יש פתרון אחר" אמר וניסה ללכת בקצב שלי. "בבקשה תעצרי".
כשעמדתי קרוב לדלת הסתובבתי אליו, ראיתי את הכעס במבטו ואיך הוא נלחם בעצמו לא להראות אותו.
"אתה יודע שאני לא רוצה את זה, אז בשביל מה? כי הרי שנינו יודעים שיהיו עוד פעמים כאלה" אמרתי בקצת כעס. אני לא כועסת בגללו, אני כועסת בגלל המצב שהגענו אליו והראש שמרגיש שעומד להתפוצץ בעוד שניה.
"נו קיילי, בואי נדבר-" הוא נקטע כאשר הטלפון שלו צלצל, הוא ענה לו והניח ליד האוזן, "מה בר?" שאל בטון עצבני, הם רבו או שהוא כועס בגלל מה שקורה עכשיו?
"עכשיו?" שאל בבלבול ואז העביר את מבטו אליי, "היא כבר איתי" אמר ואז הבנתי שהם מדברים עליי, "אוקיי ביי".
"מה הוא אמר?" שאלתי והוא התחיל ללכת לכיוון הדלת ופתח אותה, "בר אמר שיש לו ולקאי משהו לספר לנו ושאנחנו צריכים ללכת אליהם" אמר ויצא מהבית לכיוון המכונית שלו. נכנסתי אל המכונית וכשהתישבתי הנחתי את ראשי אחורה כנגד משענת המושב. אז מה המצב ביני לבין פרדי עכשיו? למה נהפכנו עכשיו? לסתם חברים טובים זה לא אפשרות כי זה מה שהינו עד עכשיו… אז עכשיו אנחנו רק חברים? סתם חברים?
זאת בכלל היתה ההחלטה הנכונה לעשות? האם להתרחק ממנו זה באמת הפתרון?
אני כל כך שונאת את המצב הזה, כי מאוד אהבתי את הקרבה הזאת, השתוקקתי אליה כל יום אבל… תמיד פחדתי שזה יתקדם למשהו אחר.
"אפשר שניה לדבר על מה שקרה מקודם?" שאל והתחיל לנסוע. "זה באמת מה שאת רוצה?"
"לא, אבל אין אפשרות אחרת" אמרתי בשקט והוא לשניה סובב את מבטו אליי ואז חזר לכביש.
"בטוח יש, תחשבי על כל דבר חוץ מלהתרחק, בבקשה" אמר, כמעט התחנן בפני. זה משמח אותי שהוא לא מוותר ונלחם על החברות בנינו, כנראה שזה מאוד חשוב לו. כמו שזה חשוב לי.
"אני לא יכולה לחשוב על שום דבר אחר כרגע" אמרתי בשקט והשפלתי את מבטי כששמעתי שנאנח. "אם זאת ההחלטה שלך אני אכבד את זה" אמר והיה אפשר לשמוע כמה הוא לא מרוצה מזה.
"תודה" אמרתי והעלתי את מבטי לכביש. במשך הרבה דקות שררה שתיקה מביכה, אני לא אמרתי כלום והוא לא אמר כלום, סתם ישבנו ונסענו אל בר וקאי, שעומדים להתחתן בעוד שבוע.
שמעתי צלצול שמגיע להטלפון שלי, אמבר שלחה לי הודעה.