האור שנכנס דרך חלון החדר העיר אותי, יש לי הרגשה מוזרה, כאילו מישהו מולי. אני מרגישה יד מונחת על המותן שלי ושומעת נשימות רכות. פתחתי את עיניי וראיתי את פרדי ישן מולי, אני נרדמתי בזמן שחיכיתי לו והוא לא היה פה, מתי הוא חזר?
"פרדי?" שאלתי בשקט והעלתי את פניי אליו, הנחתי את ידי על לחיו וליטפתי ברכות, הוא נראה כל כך רגוע ככה שאפילו לא בא לי להעיר אותו, אבל אני חייבת בגלל שיש לנו משמרת בבר…
"קום, פרדי" הוספתי והוא זז קצת והחליק את ידו אל גבי וקירב אותי אליו, צחקתי והנחתי את ידי על זרועו, "אוליי לא נלך היום לבר?" מלמל והעלתי את ידי לאורך כל זרועו עד לעורפו, הוא פתח את עיניו באיטיות והכחול שהופיע בעיניו גרם ללבי להלום בחוזקה.
"למה אתה לא רוצה שנלך לבר?" שאלתי כבר בידיעה שהתשובה תהיה כדי להישאר פה איתי אבל רציתי לשמוע את זה ממנו.
"כי ככה" אמר בחיוך זדוני וקירב את גופו אליי, "יש לי שאלה"
"כן?"
"איך בכלל התחיל כל הקטע שאנחנו קוראים אחד לשניה מפגר ומפגרת?" שאל. אני באמת לא זוכרת למה זה קרה, ממה שאני זוכרת זה שהוא אמר לי בוקר טוב מפגרת ואני עניתי לו בוקר טוב מפגר… "אני לא זוכרת" גיחכתי והוא העלה את ידו מגבי אל לחי, "כי את מפגרת" אמר בחיוך וצחקתי, "מפגר…" אמרתי ולא עבר רגע עד שהרגשתי את שפתיו כנגד שפתיי מנשקות ברכות. אבל הרגשתי מוזר, לא כמו הפעם הקודמת שהתנשקנו, לא הרגשתי פרפרים בבטן או צמרמורות שמתחילות לעבור בכל גופי, הרגשתי פחד, חרטה שאוליי זה לא הדבר הנכון לעשות… מה קורה פה?
הפסקתי מהר את הנשיקה כשהרגשתי את הלשון שלו בין שפתיי. "קיילי הכל בסדר?" שאל בבלבול והנחתי את ידי על ראשי בתסכול, מה לעזאזל עשיתי עכשיו? אני רוצה אותו, אין מצב שאני עדיין מרגישה ככה.
"כן הכל מצויין" אמרתי בחיוך מזויף ונישקתי אותו בתקווה שההרגשה הזאת תלך, אבל זה לא עבד, אני עדיין מרגישה ככה, אני מרגישה פחד ואני לא רוצה לפחד יותר, כי נמאס לי מזה.
"קיילי את מתנהגת מוזר" אמר לאחר שהפריד את שפתיו משפתיי. שיט נו איך אני גורמת להרגשה הזאת להעלם?
התקרבתי לנשק אותו שוב רק כדי לבדוק בפעם האחרונה מה זאת לעזאזל ההרגשה הזאת, אך הוא רק הרחיק את ראשו ממני ומבט מבולבל נשטף על פניו, "קיילי מה יש לך?"
"כלום" הטרחתי בכעס וקמתי מהמיטה במהירות, אני לא רוצה להרגיש ככה, אני רוצה להיות איתו ושאני ארגיש שלמה עם זה, אני לא רוצה לפחד מזה.
"קיילי!" שמעתי את פרדי קורא מאחוריי ויצאתי מהחדר, "מה לעזאזל עובר עלייך?" קרא בכעס וצעד מאחוריי,
"אתה!" קראתי והסתובבתי אליו, מבט כועס ומבולבל הופיע על פניו, "אני? מה עשיתי?!" צעק והמשכתי ללכת ממנו עד שהרגשתי את ידו אוחזת את ידי בחוזקה ומסובבת אותי אליו, "תעני לי!" אמר בטון חלש אך כועס.
"אני לא יודעת מה קורה פה אבל זה לא משהו שאני רוצה שיקרה" אמרתי ובלעתי רוק,
"מה זאת אומרת? את לא רוצה שניהיה ביחד?" שאל בשקט והשפלתי את מבטי מבלי לענות לשאלתו, "הבנתי…" אמר ושחרר את אחיזתו ממני.
"אני מצטערת-"
"אז למה התחלת את זה אם את לא רוצה את זה?!" צעק ולרגע נבהלתי מכמה חזק שהוא צעק. "אני לא יודעת, בסדר?!" צעקתי בחזרה והשפלתי את מבטי, "אני לא יודעת.."
ראיתי אותו הולך אל המטבח והרים מהשולחן את הדף שעליו כתבנו את השיר, "ממש הרגשה הדדית…" אמר בגלגול עיניים ואז התקרב אליי, הרים את הדף אל מול עיניי והתחיל לקרוע אותו.
"פרדי…" אמרתי בקול שברירי אך כל מה שעשה זה לזרוק את חתיכות הנייר על הרצפה וללכת לכיוון דלת הבית, "אנחנו תמיד רבנו ואז השלמנו, מה הבעיה להשלים עכשיו?" שאלתי והוא גיחך בזלזול,
"כי זה לא סתם עוד ריב, זאת פרידה" אמר ויצא מהבית בטריקת דלת.
זה בדיוק מה שלא רציתי שיקרה, אני לא רציתי עוד פרידה, אני לא רציתי להיפגע שוב אני לא רציתי את זה! הוא גרם להכל, הוא ידע שזה מה שיקרה, הוא פגע בי, הכתובת היתה על הקיר, זה היה כל כך צפוי שזה מה שיקרה. הוא ידע שאני לא רוצה להתאהב שוב והוא בכל זאת ניסה שוב ושוב להתקרב אליי ואני כמו מטומטמת הלכתי אחריו. אני לא רוצה את זה יותר.
למה הכל תמיד חייב להיהרס?!
ואוליי זה בעצם באשמתי? אוליי אני פחדתי כל כך שאני אפגע שככל שניסיתי להגן על עצמי, ככה נפגעתי יותר. זאת אשמתי, אני אשמה בהכל!
אני לא יכולה לתקן את זה יותר כי הוא לא מסוגל להסתכל עליי אפילו, נכנסתי אל תוך מבוך שאין דרך לצאת ממנו.
תמיד כולם אומרים שיש אור בקצה המנהרה, אז איפה האור עכשיו?! איפה הוא? למה הוא לא מגיע? האם הוא קיים בכלל?
הלכתי אל השירותים כדי לשטוף את פניי, לשטוף ממני את כל מה שקרה עכשיו. הסתכלתי על עצמי במראה והשפלתי את מבטי, "את מטומטמת…" לחשתי לעצמי ואז העלתי את מבטי חזרה אל המראה להסתכל לתוך עיניי דרכה, "את מטומטמת, הכל בגללך!" צעקתי והטחתי את ידיי בחוזקה על הכיור. כשראיתי דרך המראה את הכיתוב 'שייך לטומו, תתרחקו' על החולצה מיהרתי להסיט את מבטי ממנה תוך כדי שהורדתי ממני את החולצה וזרקתי אותה לקצה השני של חדר השירותים.
פתחתי את זרם המים והרטבתי את ידיי, מעבירה אותן על פניי ונושמת עמוק. אני כל כך שונאת את עצמי על מה שקרה עכשיו, אני לא יודעת איך להמשיך מפה.
"שיט" יבבתי ונפלתי על ברכיי כשדמעות מאיימות לצאת מתוך עיניי, "מה אני עושה עכשיו..?"
נקודת מבט, פרדי
היא קיבלה את מה שרצתה, היא רצתה שלא נתקרב, שלא נדבר, שלא יהיה בנינו כלום… הנה היא בדיוק קבלה את זה. מקווה שכיף לה… שתהנה עם מה שקרה עכשיו, אני איתה סיימתי.
בזבזתי איתה יותר מידיי זמן, באמת חשבתי שמשהו יצא מזה? זאת היתה טעות להתחיל בכלל להתקרב. לא הייתי צריך להתחיל את מה שנגמר כבר ממזמן.
נכנסתי אל ביתי וטרקתי את הדלת בחוזקה, באמת חשבתי שהיא רוצה את זה? איזה אידיוט אני… התאהבת בה… פאקינג התאהבתי בה, אני התאהבתי בה ואז אני מקבל יריקה לפרצוף.
אין לי כוח אליה, אני לא אחזור על אותה הטעות פעמיים, אני לא אחזור אליה יותר.
ומה שהכי כואב… זה שאני עדיין אוהב אותה. אהבה זה לא רגש שנמחק בין רגע, ועכשיו אני צריך לסבול כל הזמן הזה.
אני אלך להתפטר מהבר, אני לא אהיה מסוגל לראות אותה שם בכל יום.
והיא זאת שנישקה אותי אתמול, היא זאת שהתחילה את זה, למה היא עשתה את זה?! היא שחקה בי?
אחרי כל הדברים שעשיתי בשבילה, כל מה שנתתי לה, כל הזמן הזה שהייתי שם בשבילה… זה מה שהיא נותנת לי בתמורה? כפויית טובה.
כל הקטע הזה שלה שהיא מפחדת להיפגע… היא הביאה את זה על עצמה, היא פגעה בעצמה כי אני לא עשיתי שום דבר חוץ מלדאוג לה כל כך.
בשביל מה עשיתי את הכל? למה נלחמתי כל כך אם היא אמרה לי בבירור שהיא לא רוצה כלום?
הטלפון שלי התחיל לצלצל, זה בר. אני לא רוצה לדבר כרגע עם אף אחד! לקחתי את הטלפון והטחתי אותו בחוזקה על הרצפה, רואה איך שברים קטנים יוצאים מתוך המסך שלו.
נשימות כבדות יוצאות מפי והתחלתי ללכת לכיוון המטבח, פתחתי מגירה אחת ששם היו כל מיניי צלחות וכוסות מזכוכית שקופה. לקחתי כוס אחת והסתכלתי עליה, התרכזתי בכל הכעס שיש לי על קיילי והטחתי את הכוס על הרצפה כל כך חזק עד שכל השברים התחילו להתפזר על כל המטבח.
את הכוס הבאה שאני אזרוק זה יהיה בשביל האהבה שנתתי לה, כל מה שעשיתי בשבילה, כל מה ש-
מחשבותיי נקטעו כששמעתי דפיקות בדלת, היא נפתחה וראיתי את בר נכנס בתוכה.
"אז בגלל זה לא ענית לי…" אמר והעביר את מבטו אל הטלפון שלי שניפצתי על הרצפה, הוא העלה את מבטו אליי ונבהל לשניה כשראה את הכוס שלפני שניה הטחתי על הרצפה. "פרדי מה קורה כאן?" שאל בדאגה והתקדם אליי בצעדים מהירים לקחת את הכוס מיידי.
"בר תלך מפה" אמרתי בשקט תוך כדי שנשימות עמוקות מפריעות לי לדבר, "תסביר לי מה עובר עליך" אמר ונאנחתי ביאוש.
"מה עובר עליי? אתה באמת שואל? איך לא ראיתי את זה מגיע, היא שקרנית!" צעקתי אך מבטו עדיין בהבעת פנים מבולבלת, "מה? מי שקרנית?" שאל ונאנחתי בגלגול עיניים. "קיילי?"
"כן!" צעקתי והתחלתי ללכת בצעדים חזקים ומהירים מהמטבח, הסתובבת אל בר ולקחתי נשימה עמוקה. "אני חושב שאני מתחיל לשנוא אותה"
"אבל מה קרה? מה היא עשתה?" שאל והתקרב אליי, "יותר מידיי…" נאנחי והנחתי את ידי על מצחי בתסכול,
"אז מה אתה הולך לעשות?" שאל והעלתי את מבטי אליו,
"להתעלם ממנה, לא לדבר איתה… להמשיך הלאה" עניתי לו
YOU ARE READING
להתחיל את מה שנגמר || 2
Fiksi Penggemar"לעזאזל, אני אמרתי לך כבר שאני מצטער!!" "ואני אמרתי לך שפגעת בי!" להתחיל את מה שנגמר- ספר המשך
