להתחיל את מה שנגמר || 2

פרק 13

נקודת מבט, פרדי

אני עכשיו בדרך לקיילי, אין לי מושג מה נעשה אבל אני בא אליה רק כדי שהיא לא תיהיה לבד. אני לא אתן לה להרגיש שוב את מה שהיא הרגישה לאחר שאנחנו נפרדנו, אין מצב שאני אתן לזה לקרות. החנתי מחוץ לביתה ויצאתי מהמכונית, דפקתי בדלת וחיכיתי שתפתח.
היא לא פותחת... קדימה קיילי יותר מהר אין לי את כל היום... ת'אמת שיש לי את כל היום אבל שתפתח כבר.
דפקתי שוב בדלת. אוליי היא לא בבית? לא, היא חייבת להיות בבית. לפתע הדלת נפתחה וראיתי את קיילי מחזיקה בה עם עיניים חצי סגורות, כנראה הערתי אותה.
"תחזור עוד כמה דקות" מלמלה ובאה לסגור את הדלת אך עצרתי אותה עם רגלי.
"בוקר טוב גם לך" אמרתי בחיוך קטן ופתחתי את הדלת יותר ונכנסתי אל תוך ביתה. היא סגרה את הדלת אחרי ואני הלכתי להתישב בספה בסלון. "אחלה בית יש לך".
"למה אתה פה?" שאלה ושפשפה את ידיה בעיניה והתישבה בקצה השני של הספה.
"סרט?" שאלתי אותה בחיוך קטן ומבטה היה חסר כל הבעת פנים.
"פרדי אין לי מצב רוח לסרט" אמרה והניחה את ראשה על הספה ועצמה את עיניה, "אני רוצה לישון אז אתה מוזמן ללכת"
"רוצה אוכל?" שאלתי אותה והיא הנידה את ראשה לשלילה. מה עוד אני יכול לשאול אותה... איזה עוד דברים היא יכולה לרצות. "רוצה... לקניון?" שאלתי אותה והיא הנידה את ראשה לשלילה.
"קומי" אמרתי וקמתי מהספה ונעמדתי לידה, היא סובבה את פניה אליי והסתכלה עליי, עיניה קצת נפוחות מדמעות וכל כך כאב לי לראות אותה ככה. "קומי" אמרתי שוב והיא נעמדה מולי. "לכי להתארגן, אנחנו הולכים"
"פרדי אני הולכת לישון" אמרה והתחילה ללכת לכיוון חדר אחד, אני מתאר לעצמי שזה חדר השינה שלה. "קיילי..." נאנחתי והתחלתי ללכת אחריה.
היא נכנסה אל תוך החדר ונשכבה במיטה כשגבה מופנה כלפיי. נאנחתי ולא ידעתי מה לעשות, איך לעזאזל אני מוציא אותה מהמצב רוח החרא שהיא נמצאת בו?
התיישבתי על המיטה והעברתי את מבטי אל קיילי, שמעתי משיכה באף ומיד ידה עברה אל מתחת לעיניה, היא בוכה?
"היי, תסתובבי אליי" אמרתי בקול חלש והנחתי את ידי על כתפה. היא הסתובבה באיטיות אך פניה היו שפולות מטה. העברתי את ידי אל הסנטר שלה והעלתי את מבטה שתסתכל עליי. עיניה אדומות מדמעות והיא נושכת את שפתה התחתונה בחוזקה כדי לא להוציא יבבות לא רצויות מפיה. "פאק קיילי" פלטתי והתקרבתי אליה לחבק אותה. היא כרכה את ידיה מסביב צווארי והניחה את ראשה על כתפי. "צאי מהמיטה, אנחנו הולכים לעשות משהו"
היא הורידה ממנה את השמיכה באיטיות והתישבה על המיטה. "למה אתה עושה את כל זה?" שאלה בשקט והעבירה את מבטה העצוב אליי. העיניים שלה מבריקות מדמעות וכל כך כאב לי לראות אותה ככה.
"עושה את מה?" שאלתי בחזרה והיא נאנחה.
"עוזר לי, למה אתה עוזר לי בכלל, אני הייתי מגעילה אליך רוב הזמן ואתה פשוט עוזר לי, למה?"
"כי את חשובה לי קיילי, אני לא רוצה שתרגישי שוב את מה שהרגשת כשאנחנו נפרדנו" אמרתי בחיוך קטן והיא השפילה את מבטה בחיוך ביישני, "עכשיו לכי להתארגן, אנחנו הולכים" הוספתי ויצאתי מהחדר שלה וסגרתי את הדלת אחריי. הלכתי אל הסלון והתישבתי שם בספה, מחכה שקיילי תסיים להתארגן. העברתי את מבטי לאורך כל ביתה, באמת יש לה בית נחמד. ראיתי אותה יוצאת מהחדר שלה ומיד התקדמתי לכיוון הדלת וגם היא. יצאנו מהבית ונכנסנו למכונית שלי, "לאן נוסעים?" שאלה והשעינה את ראשה על החלון.
"אני לא יודע, אני פונה לאן שאני רוצה לפנות ונראה לאן נגיע בסוף" עניתי ופניתי שמאלה בכביש. שמעתי את קיילי נאנחת וגיחכתי. אני מקווה שאני אדע את הדרך לחזור הביתה. "בפניה הבאה, ימינה או שמאלה?"
"ימינה" ענתה והנהנתי בראשי בהבנה. "אתה תדע את הדרך חזרה בכלל?"
"לא" עניתי בחיוך קטן ופניתי ימינה כמו שקיילי אמרה לי. הדלקתי את הרדיו ושירים התחילו להתנגן ברקע.
"לאן אתה חושב שנגיע?" שאלה והעברתי את מבטי אליה אך שניה לאחר מכן החזרתי את מבטי לכביש.
"להמשיך ישר או לפנות ימינה?" שאלתי אותה מתעלם מהשאלה שלה. אני באמת לא יודע לאן נגיע אבל לא אמרתי לה את זה כדי שלא תדאג.
"יש שם בניין כזה, תחנה שם" אמרה והצביעה לכיוון הבניין הגדול שהיה מולנו. נכנסתי אל תוך החניה והחנתי את האוטו. "מה אתה חושב שיש בבניין הזה?"
"עכשיו אנחנו הולכים לגלות" עניתי לה ויצאתי מהמכונית. קיילי יצאה גם היא והתחלנו ללכת לכיוון דלת הכניסה בבניין.
ראיתי שם המון אנשים עם מזוודות ושלטים שמובילים למספרי חדרים.
"קיילי, יש לך מזל שמחר זה היום החופשי שלנו כי הגענו למלון" אמרתי והתחלתי ללכת לכיוון הקבלה. "היי" אמרתי לאישה שמאחורי הדלפק.
"שלום, איך אוכל לעזור?" שאלה הפקידה.
"אפשר להזמין שני חדרים?" ביקשתי והיא העבירה את מבטה אל קיילי ואז חברה אליי בבלבול. "אתם יכולים לקחת חדר אחד אם אתם רק שניים" אמרה והעברתי את מבטי אל קיילי והיא הנהנה בראשה לעברי בהסכמה.
"אוקיי אז חדר אחד ושהמיטות יהיו נפרדות" אמרתי לפקידה והיא העבירה את מבטה אל המחשב, כנראה כדי לחפש איפה יש חדר פנוי.
"לכמה לילות?" שאלה.
"אחד"
"אין בעיה" אמרה והעברתי לה את כרטיס האשראי שלי. היא העבירה אותו במחשב שלה והחזירה לי אותו. "אלו המפתחות לחדר שלכם, הוא מספר 17, תהנו" אמרה והושיטה לנו מפתח.
"תודה רבה" עניתי בחיוך קטן והלכתי עם קיילי לכיוון המעלית.
"אוקיי חדר מספר שבע עשרה הוא בקומה-"
"אתה מודע לזה שלא הבאנו לפה כלום, לא בגדים, לא מברשת שיניים, לא כלום..." קטעה אותי וגיחכתי.
"אנחנו נסתדר" אמרתי ושנינו נכנסנו אל תוך המעלית. לחצתי על הכפתור של הספרה שתיים ודלתות המעלית נסגרו. "את מתרגשת?" שאלתי בציניות.
"לא" מיהרה לענות.
"לא נורא, יהיה לנו כיף" אמרתי בחיוך והיא גלגלה את עיניה. אני יודע שהיא לא במצב רוח לשמוח עכשיו אבל אני מנסה לעשות את מה שאני יכול.
דלתות המעלית נפתחו ויצאנו ממנה והתחלנו ללכת במסדרון לכיוון החדר שלנו.
"מה נעשה פה?" נאנחה ואני עדיין המשכתי לחפש אחר בחדר שקיבלנו. אנחנו לא באמת נעשה פה משהו, העיקר שהיא תצא מהבית ולא תישאר כל היום במיטה.
מצאתי סוף סוף את החדר שלנו. הכנסתי את המפתח למנעול וסובבתי, פתחתי את הדלת ושנינו נכנסנו אל תוך החדר. בחדר יש שתי מיטות אחת ליד השניה, טלויזיה מולן וארון בצד, וליד הכניסה יש חדר שירותים. יש גם דלת שקופה שמובילה אל המרפסת, התחלתי ללכת לכיוונה ויצאתי החוצה, רואה את הנוף שמשקיף על הים.
"רוצה ללכת לים?" שאלתי ונכנסתי חזרה אל תוך החדר וראיתי את קיילי שוכבת על מיטה אחת.
"אני חייבת?" שאלה ונאנחה לאחר מכן.
"כן, את חייבת"