להתחיל את מה שנגמר || 2

פרק 20

"ל… לא, ל… לא" התחיל למלמל ושוב הנחתי את ידיי על לחייו להעלות את מבטו אליי, הרגשתי את הנשימות שלו על פניי והבנתי שאנחנו קרובים, מאוד.
"פרדי" אמרתי וניערתי קצת את גופו כדי שיקשיב לי, "פרדי תקשיב לי" אמרתי אך הוא המשיך להתעלם ולהיאבק בנשימות. שיט שיט מה לעזאזל עושים במצב הזה?!
ר… רגע, אני זוכרת שהיה פרק אחד בסדרה שראיתי שהיה שם מישהו שקיבל התקף חרדה ומישהי נישקה אותו וזה עזר כי הוא החזיר את הנשימה שלו, אני לא יודעת אם כדי לי לנסות כי… בכל זאת זה לנשק מישהו ואני בכלל לא רוצה… קיילי תפסיקי לחשוב על עצמך עכשיו, פרדי צריך עזרה ואני חייבת לעשות הכל כדי לעזור.
לקחתי נשימה עמוקה והתקדמתי אליו באיטיות, עדיין חוששת מההשלכות של זה אבל דיי, אני לא יכולה לחשוב על זה. כשהתחלתי להרגיש את נשימותיו על שפתיי עצמתי את עיניי בתסכול, אני באמת מתכוונת לעשות את זה עכשיו? אני מפחדת כל כך ממה שאני ארגיש אחרי זה, שאני לא אצליח לעצור את עצמי, אבל דיי אני חייבת לזכור שזאת לא באמת נשיקה, זה בשביל לעזור לו. טוב, דיי לחשוב יותר, אני פשוט אעשה את זה וזהו.
קירבתי את פניו אליי עד שהרגשתי את שפתיו כנגד שפתיי ונישקתי אותן ברכות, מרגישה שוב את טעמו המוכר על שפתיי. הרגשתי לפתע את לבי מתחיל לפעום במהירות והרגשת חום תוקפת את גופי, השפתיים שלו הרבה יותר רכות ממה שזכרתי.
הרגשתי את ידיו על לחיי והוא נישק את שפתיי בחזרה, כל כך רציתי לעצור את זה אך לא יכלתי לזוז, הרגשתי משותקת, כאילו כל השרירים בגופי הפסיקו לעבוד בין רגע. הוא הטה את ראשו הצידה כדי שתהיה לו גישה טובה יותר לשפתיי ופה הבנתי שאני צריכה להפסיק לפני שזה יהיה מאוחר מידיי. ניתקתי את שפתיי משפתיו, התרחקתי ממנו קצת והסתכלתי עליו בחיוך מבוייש. "מה זה היה עכשיו?" שאל בגיחוך והשפלתי את מבטי, אני חושבת שזה עזר לו, הנשימות שלו מסודרות יותר אז אני מתארת לעצמי שהתקף החרדה הזה עבר.
"אתה מרגיש בסדר עכשיו?" שאלתי והעלתי את מבטי אליו, בקושי היה אפשר לראות משהו כי האור היחידי שהיה פה היה האור מהפנס של הטלפון. הוא הנהן בראשו לחיוב ונאנחתי, עכשיו רק צריך להבין איך יוצאים מפה.
"למה היית צריכה לנשק אותי ולא עשית את מה שעשית בפעם הקודמת?" שאל בחיוך וגלגלתי את עיניי, שפשוט יגיד תודה שעזרתי לו ושיסתום.
"איך יוצאים מהמעלית הזאת לעזאזל?" שאלתי בתסכול ונשענתי עם ראשי על קיר המעלית. אני עדיין מרגישה את הטעם שלו על שפתיי ואני אשקר אם אני אגיד שאני לא אוהבת את זה, אבל אני לא יכולה יותר, זהו עכשיו זה כבר חצה את הגבול, אני לא מתכוונת לחזור על אותה הטעות שוב, הטעות היא לסמוך על מישהו ולפתוח את הלב אליו, לא יקרה שוב.
"שאלתי שאלה…" אמר בשקט ונאנחתי, "כי אני לא זוכרת מה עשיתי בפעם הקודמת" עניתי לו.
הוא הלך קצת אחורה על גופו ונשען עם גבו על קיר המעלית, הסתכל עליי בחצי שחיוך וגיחכתי, הוא מפגר, שנינו מפגרים.
"צריך לקרוא למישהו" פרדי נאנח והרמתי את הטלפון שלי שהיה מונח על הרצפה, "אין קליטה" אמרתי ביאוש ושמעתי את פרדי לוקח נשימה ארוכה.
"אז… מה אתה רוצה לעשות?" שאלתי והעברתי את מבטי אליו, החיוך שלו גדל יותר ואני בטוחה שהוא חושב על משהו עכשיו ואני בטוח לא אוהב את הרעיון שלו, "את מה שעשינו לפני כמה דקות" אמר בשקט וגיחכתי, ידעתי שהוא יגיד את זה. גלגלתי את עיניי והסתכלתי עליו במבט רציני, הוא יודע שאני לא רוצה את זה אז בשביל מה לומר את זה…
"אבל אם כבר עשינו את זה, מה הבעיה להתנשק שוב?" שאל ונאנחתי ביאוש, אנחנו באמת מדברים על זה עכשיו?
"אתה יודע טוב מאוד מה הבעיה" נאנחתי והוא גיחך, הוא באמת גיחך עכשיו? למה שהוא יגחך?! "לא היתה לך בעיה לעשות את זה עכשיו-"
"מה אתה רוצה?" קטעתי אותו מדבריו, אני לא יכולה לכעוס עליו יותר מידיי כי גם כל מה שהוא עשה בשבילי… אני לא רוצה לצאת כפויית טובה.
"קיילי בבקשה, את לא מבינה כמה אני רוצה וצריך את זה" אמר בשקט ונאנחתי, אני לא יכולה… אני לא יכולה להתאכזב שוב, על טעות לא חוזרים כמה פעמים.
"אבל אתה יודע שאני לא יכולה" אמרתי באותו טון שקט והוא גלגל את עיניו, "תשחררי מהסיפור הזה כבר, את באמת חושבת שכל החיים שלך את תישארי ככה?" אמר בקול רם, קצת נבהלתי שהוא כמעט צעק עליי, הוא רציני איתי עכשיו? "מה לעשות שאני מפחדת להיפגע, שוב" אמרתי בקול רם יותר ממה שלו היה כשדיבר, איך הוא לא מבין שזה מה שעוצר אותי? הוא יודע את זה ובכל זאת הוא ממשיך להתנהג ככה, "איך אני אדע שאתה לא תעשה את זה שוב?"
"כי אני אומר לך עכשיו שאני לא אעשה את זה שוב" צעק, השיחה הזאת כבר הגיעה לשלב של צעקות ואני בכלל לא מרוצה מזה, "לעזאזל, אני כבר אמרתי לך שאני מצטער!!"
"ואני אמרתי לך שפגעת בי!" החזרתי בצעקה. הראש שלי כבר התחיל לכאוב מרוב כל הצעקות האלה וכל מה שרציתי היה ללכת מפה, פאק נו למה המעלית לא חוזרת לעבוד?!
"תסתכלי לי בעינים ותגידי לי שלא הרגשת כלום בנשיקה הזאת" אמר והפעם הוא דיבר בקול הרגיל שלו ולא צעק, הבטתי בעיניו והרגשתי את לבי מחסיר פעימה כעיניינו הצטלבו, לקחתי נשימה עמוקה ובלעתי רוק, "אני לא הרגשתי כלום" אמרתי, ואוליי קצת שיקרתי כי כן היה בנשיקה הזאת משהו ושנינו יכלנו להרגיש בכך אך זה היה ללא רגש.
"אז חבל שלא הרגשת כלום" הטיח בכעס וגלגל את עיניו, ממש חבל… מה אני אגיד לו…
לא הייתי צריכה לעשות את זה, הייתי צריכה לחשוב על פתרון אחר לאיך לעזור לו. פאק.
לפתע הפנס בטלפון שלי נכבה והחושך חזר, שיט נגמרה לי הסוללה בטלפון. לקחתי אותו מהרצפה וכנסתי לכיס האחורי במכנסיי, "לעזאזל" מלמלתי וחזרתי להתישב כנגד קיר המעלית.
דמעה אחת ברחה מעיניי, אני ממש לא רוצה לבכות מולו עכשיו, למרות שיש לי מזל שחשוך פה ואי אפשר לראות פה כלום.
העברנו ככה כבר כמה דקות, לא דיברנו, פשוט ישבתי בחושך, הדבר היחיד שנשמע לאוזנינו היה הנשימות שלנו.
משכתי באפי והרגשתי עוד דמעה יוצאת מעיניי, "את בוכה?" שאל בשקט אך התעלמתי ממנו, אני לא רוצה לדבר איתו יותר, לא אחרי מה שקרה מקודם. הוא השתגע לגמרי, רב איתי כי אני מפחדת להיפגע? מה עובר עליו…
"פרדי תעזוב אותי" אמרתי בשקט ובקול שברירי, שמעתי שלקח נשימה עמוקה והעברתי את מבטי אליו אך שוב ראיתי רק שחור. "שיט, אני לא רציתי שזה מה שיקרה" אמר.
"אבל זה קרה" אמרתי ומחיתי עוד דמעה שירדה מעיניי.
התחלתי לשמוע צעדים ולפתע הרגשתי את רגלו ליד הרגל שלי. "איפה את לעזאזל?" גיחך וצחקקתי, הוא מטומטם. "על הרצפה" עניתי לו.
"אוקיי עכשיו תקשיבי לי" אמר והוא נשמע קרוב אז מיד הבנתי שהוא התישב מולי, "הדבר האחרון שרציתי זה שתבכי ובמיוחד לא בגללי" אמר וחצי חיוך עלה על פניי, השפלתי את מבטי ובלעתי רוק. אני יודעת שהוא לא התכוון לזה ושהיו לו כוונות טובות אבל עדיין קרה מה שקרה.
הוא העביר את ידיו לאורך כל זרועותיי על שהגיע לכתפיי ומשך אותי אליו לחיבוק. "תחבקי אותי גם, זה היה קשה למצוא אותך בחושך" צחק בשקט ליד אוזני וחיבקתי אותו בחזרה. נאנחתי והנחתי את ראשי על כתפו, אני כל כך מותשת מהיום הזה והוא רק התחיל, "שכחתי לומר לך תודה על מקודם אז… תודה"
"כמה זמן אתה חושב שאנחנו בתוך המעלית הזאת?" שאלתי לאחר שהתנתקנו מהחיבוק, "יותר מידיי" נאנח והשענתי את ראשי על הקיר, "אני מקווה שהמעלית תחזור לעבוד בקרוב…"
"אתה יושב מולי, נכון?" שאלתי והוא גיחך, "כן" ענה והעברתי את מבטי קדימה אבל זה עצבן אותי שלא יכלתי לראות כלום. נאנחתי והשפלתי את מבטי. הרגשתי את ידו על ידי ואחזתי בה, הוא משך את ידי אליו ורגע קטן לאחר מכן הרגשתי את שפתיו מנשקות ברכות את גב כף היד שלי. צחקקתי והעלתי את מבטי, עיניי כבר התרגלו לחושך והצלחתי לראות במעורפל אותו.
"זה מה שיהיה עד שתרגישי שאת רוצה לפתוח את הלב שלך שוב" אמר ורגע לאחר מכן אורות המעלית נפתחו והמעלית המשיכה לנסוע למטה.