להתחיל את מה שנגמר || 2

פרק 16

קמתי מצלצול השעון המעורר, הבטחתי לעצמי שהיום אני מתמודדת לבד עם המצב, עם כמה שזה קשה לי אני חושבת שאני מסוגלת, כי אם מישהו יעזור לי עכשיו זה יסתיים בדיוק כמו השאר, בגידה, אכזבה, אני אפילו לא רוצה להיכנס לזה שוב. קמתי מהמיטה ושפשפתי את ידיי בעיניי, התחלתי ללכת אל השירותים כדי לעשות את אירגוני הבוקר. לא נשמע שום רעש בבית מלבד הצעדים שלי. לקחתי נשימה עמוקה והתאפסתי על עצמי, אני בסדר ואני מסוגלת להסתדר לבד, הרי אני לעולם לא אבגוד בעצמי, נכון?
פתחתי את הברז והכנסתי את ידיי אל תוך זרם המים, בעבירה את ידיי הרטובות על פניי במטרה להתאושש קצת. הסתכלתי על עצמי במראה, מבט עצוב הופיע על פניי, מיד חייכתי חיוך מזויף אך מהר מאוד שחררתי אותו, על מי אני עובדת בכלל?...
חזרתי אל חדרי ופתחתי את הארון, בגדיי מקופלים במדף שמולי ומעליו נמצא מדף עם בגדיו של ג'ייסון. דמעות החלו לשטוף את עיניי ולא היו בי כוחות או רצון לעצור אותן, פשוט נתתי להן לצאת, בלי שליטה.
טרקתי את דלתות הארון בחוזקה ויצאתי מהחדר בצעדים גדולים, התישבתי על כיסא במטבח והרעדתי את הרגל מעצבים, עוד ועוד עד שכבר בקושי הרגשתי אותה. נשימה רועדת ברחה מבין שפתיי והרגשתי שאני מאבדת את זה, שאני משתגעת, לבד זה לא כל כך נורא אלא אם כן זה הפחד שלך, וזה הפחד שלי, שלא ישאר לי אף אחד, שאני אצטרך להתמודד לבד, שלא יהיה לי מי שיהיה שם בשבילי, פאק זה קשה, קשה לי להתמודד עם זה. אני לא יכולה להתמודד עם זה לבד, עם כמה שחשבתי שזה אפשרי, זה לא…
מיד פתחתי את הטלפון והתקשרתי אל פרדי, אני אפילו לא יודעת מה אני הולכת להגיד לו או מה אני הולכת לעשות אבל הרגשתי שזה הדבר הנכון לעשות…
"קיילי?" לפתע שמעתי את קולו מהצד השני של הטלפון, "פרדי אתה... יכול בבקשה לבוא?" אמרתי בשקט ויבבות קטנות קטעו אותי מדבריי, העברתי את ידיי בעיניי כדי למחוא את הדמעות, אך זה לא עזר כי דמעות נוספות מיהרו למלא את עיניי בחזרה.
"אני בדרך" אמר וניתק את השיחה. אני אפילו לא יודעת למה אבל היבבות שלי נהפכו לחזקות יותר עד שזה כבר הכאיב בגרון, קמתי מהכיסא והתחלתי להתהלך בכל הבית, מהמבטח לסלון, מהסלון לחדר, מהחדר למטבח וכך במשך כמה דקות. כשהגעתי אל חדרי בפעם החמישית החלטתי להחליף את בגדי, פתחתי את הארון בחוזקה והוצאתי את הבגדים הראשונים שראיתי.  התלבשתי במהירות והתחלתי ללכת בצעדים גדולים חזרה אל המטבח ופתחתי מגירה אחת שבה היו כוסות מזכוכית, הוצאתי כוס אחת והחזקתי בידי, חושבת על כמה טוב אני ארגיש אחרי שאני אזרוק אותה בחוזקה על הרצפה ואראה איך היא נשברת למלא זכוכיות קטנות.
הרמתי את ידי כדי לתת לזריקה תנופה אך מיד קול מוכר קטע את מחשבותי, "קיילי חכי!"
סובבתי את מבטי הצידה וזה היה פרדי שהתקדם אליי בריצה ולקח את הכוס מידי והניח אותה על השיש. הוא אחז בידי ומשך אותי אליו לחיבוק חזק, "תודה שהגעת" אמרתי בשקט ומשכתי באפי, "מה קרה?" שאל והתנתק מהחיבוק אך עדיין נשאר קרוב אליי.
"ג'ייסון ו…" יבבות קטעו אותי והוא מיהר לחבק אותי חזרה, אני חייבת לו כל כך הרבה, הוא עוזר לי בלי סיבה. הוא לקח צעד קטן לאחור והניח את ידיו על לחיי, מוחא את דמעותיי בעזרת אצבעותיו. "חשבתי שאני יכולה לבד… כנראה שטעיתי".
הסתכלתי עמוק אל תוך עיניו הכחולות והוא חייך חיוך קטן, "זה בסדר, אני איתך עכשיו" אמר ומיד התקרבתי אליו בחזרה לחבק אותו שוב.
"אני חייבת ללכת לעבודה היום?" נאנחתי לאחר ששנינו התנתקנו מהחיבוק. הדבר האחרון שיש לי כוח אליו זה ללכת לעבודה, לשרת אנשים ולנקות את הבר, אין לי מצב רוח לזה.
"כן, את חייבת ללכת לעבודה" אמר. "בואי איתי".
יצאנו מהבית לנכנסנו אל מכוניתו, הסתכלתי על עצמי במראה של האוטו וראיתי שעיניי אדומות ונפוחות, מיד העברתי את ידי עליהן אך זה לא עזר. לקחתי נשימה עמוקה ונשענתי אחורה במושב, אני לא יכולה להראות את עצמי ככה בעבודה.
"את עושה משהו אחרי העבודה?" שאל והעביר את מבטו אליי, הנדתי בראשי לשלילה, "יופי, אנחנו הולכים לסרט אחרי המשמרת, אחד מצחיק שיעלה לך את המצב רוח".
חייכתי והשפלתי את מבטי, למה הוא עושה את כל זה? למה כל כך חשוב לו שאני לא ארגיש כמו שהרגשתי אחרי שאנחנו נפרדנו, למה כל כך חשוב לו להיות איתי עכשיו, זה בכלל לא מגיע לי כי מה שהוא עושה בשבילי, אני לא עשיתי בשבילו משהו טוב אחד והוא… הוא עושה הכל בשבילי.
"פרדי אני יכולה לשאול אותך משהו ותענה בכנות?" שאלתי אותו והוא התניע את האוטו, "תלוי מה השאלה" ציחקק והתחיל להסיע את המכונית לכיוון הבר.
"למה אתה עושה את כל זה, ואל תענה לי שזה בגלל שאתה לא רוצה שאני ארגיש כמו פעם" אמרתי וחיוך קטן הופיע על פניו, "אבל זאת התשובה קיילי".
"טוב בקיצור, אני לא רוצה סרט ואני לא רוצה כלום, אני רוצה את המיטה שלי בבקשה, אז תסתובב לבית שלי ותחזיר אותי" אמרתי אך הוא רק צחק והמשיך לנסוע לכיוון הבר ואני חושבת שהוא גם הגביר את המהירות של האוטו.
"אז אני ישנה עד שאתה תגיע" אמרתי, השענתי את ראשי על החלון ועצמתי את עיניי, אך לא באמת הצלחתי להירדם, רק לשקוע במחשבות. אני לא זוכרת שהוא אי פעם היה כל כך מתחשב אליי ככה, לא כשהינו ביחד ולא לפני זה אפילו…
"קיילי?" שמעתי את קולו השקט של פרדי, "לגבי מה ששאלת קודם… זוכרת שכשהינו ביחד את תמיד עזרת לי עם כל הסיפור של ההורים שלי? אז עכשיו זאת ההזדמנות שלי להחזיר לך והפעם לשם שינויי אני אעזור לך" אמר וחיוך נשטף על פניי, אני לגמרי שכחתי מכל העניין הזה, אני לא מאמינה שהוא זכר את כל זה. "ואני גם זוכר את המשפט שאת תמיד אמרת לי שבאמת עזר לי, שאני לא לבד ושאת תמיד איתי, מה שלא כל כך נכון לעכשיו אבל הוא כן עזר לי באותה תקופה".
עכשיו אני זאת שצריכה מישהו שיגיד לי שהוא איתי ואני לא לבד… אבל מה זה משנה מה אומרים, בסוף כולם עוזבים אותי.
הגענו אל הבר ופרדי החנה את האוטו, לקחתי נשימה עמוקה לפני שיצאתי מהמכונית והתחלתי ללכת לכיוון הכניסה לבר.
"את מתכוונת לדבר עם המנהל על הרעיון שהצעתי לך?" פרדי שאל, "כן, אם הוא לא עסוק" עניתי ונכנסנו את תוך הבר, אמבר כבר היתה שם עם פרצוף עצבני והסתכלתי עליה במבט שואל.
"איחור של חצי שעה, יפה לכם" אמרה וציחקקתי, הלכתי אליה בצעדים מהירים וקפצתי עליה בחיבוק, אני יודעת שזה מעצבן אותה אבל זה כיף לי אז… למה לא?
"תגידי, את יודעת אם המנהל עסוק עכשיו?" שאלתי אותה, "את יודעת שלמנהל יש שם, כן…" היא גיחכה
"איך קוראים לו?" פרדי שאל ומבטה של אמבר נהפך להמום, זה בסדר… גם אני שכחתי איך קוראים לו.
"דין" אמבר אמרה כאילו שזה מובן מאליו.
"אז… אז יודעת אם דין עסוק?" שאלתי שוב ואמבר הנידה את ראשה לשלילה. אני פשוט אבדוק לבד…
דפקתי שלוש פעמים על דלת משרדו ושמעתי מבפנים את קולו קורא 'פתוח', נכנסתי והתחלתי להסביר לו על הרעיון של להקים פה מועדון, ולפי מבטו הוא מאוד התחבר לרעיון. חזרתי בחזרה אל פרדי ואמבר וסיפר.י להם איך השיחה הלכה.
עכשיו רק נשאר לחכות לסוף המשמרת ולהיכנס למיטה שלי ולא לצאת ממנה עד לבוקר של מחר.