להתחיל את מה שנגמר || 2

פרק 17

נקודת מבט, פרדי

קבעתי ללכת עם קיילי לסרט אחרי המשמרת, שנגמרה בדיוק עכשיו. אני חושב שמצב רוחה קצת משתפר, אמנם היא לא שמחה כמו פעם אך מרוח על שפתיה חיוך קטן, אם אני אמשיך ככה היא תחזור להיות קיילי השמחה  והמלאת שמחת חיים שהיא היתה קודם. הפרידה שינתה אותה מקצה לקצה, אך אני הולך להחזיר אותה. אני יודע שאמרתי שאני אשאיר אותה לעבור את זה לבד אך אחרי כל מה שהיא אמרה לי בבוקר, להשאיר אותה לבד תיהיה ההחלטה הכי גרועה שאפשר לשאת.
"זוכרת מה קבענו?" שאלתי את קיילי ומבט מבולבל שטף את פניה, היא כנראה לא זוכרת, "סרט אחרי המשמרת". היא נאנחה וצחקקתי, אני יודע שאני מכריח אותה לבוא אבל זה למטרה טובה.
"איזה סרט?" שאלה, "משהו מצחיק, סמכי עליי" עניתי והתחרטתי על מה שאמרתי מיד לאחר מכן, היא אבדה את האמון בכולם, איך היא תסמוך עליי.
"בואי" אמרתי לה והתחלתי ללכת לכיוון היציאה מהבר, נכנסנו אל תוך המכונית שלי והתחלתי לנסוע לכיוון הקולנוע.
"פרדי אנחנו חייבים ללכת לסרט? אי אפשר ללכת למקום אחר?" שאלה באנחה. רגע, אם אני עושה את כל זה בשבילה בגלל שהיא עשתה את כל מה שהיא יכלה בשבילי, אז עדיף שכבר נעשה את זה באותו המקום, לא? "לא חייב סרט" אמרתי בחיוך קטן, "אז לאן הולכים?" שאלה וחיוכי גדל יותר.
"הפתעה" עניתי לה והיא נאנחה. היא תבין בשלב מסויים שאנחנו נוסעים את הדרך לים, ואני בכלל חושב שהיא כבר הבינה שאנחנו נוסעים לשם לפי המבט שלה שסורק את שטח הים בחיוך קטן, רגע היא מחייכת, היא מחייכת!! כל הכבוד פרדי.
"את מחייכת, אני עשיתי את זה" קראתי בקול והיא צחקה, היא עוד צוחקת?! פרדי אתה מצליח, כל הכבוד!
החנתי את האוטו ושנינו יצאנו ממנו, התקרבתי אליה והנחתי את ידי מסביב עורפה.
"אז מה אנחנו נעשה פה?" שאלה תוך כדי שאנחנו הולכים אל המקום שלנו, זה מרגיש מוזר פתאום לקרוא לזה המקום שלנו כי במשך כל השנים שלא דיברנו הייתי מגיע לפה לבד וקורא לזה המקום שלי.
"את מה שתמיד היינו עושים פה" אמרתי בחיוך קטן, "מה?" מיהרה לשאול בבהלה. אוי רגע, היא חושבת ש… לא משנה.
"לא זה קיילי, סתם לדבר" צחקתי והיא צחקה גם. היא שוב צוחקת!! אלוהים שמעת? קיילי צחקה, בזכותי!
הגענו, אנחנו במקום שלנו, ועכשיו זה לא כמו שהיה פעם, עכשיו אנחנו סתם חברים שמנסים להרים את מצב הרוח אחד של השניה.
התישבנו שנינו אחד מול השניה על החול אך ראיתי שמבטה מופנה הצידה אל נקודה בתוך המים, "על מה את מסתכלת?" שאלתי בשקט והיא החזירה את מבטה אליי בחיוך קטן. העברתי את מבטי שוב אל הנקודה הזאת על המים ולא הבנתי למה הסתכלה לשם, זה נראה בסדר גמור כמו שאר הים… לא רגע, זה… שם התנשקנו בפעם הראשונה, החזרתי את מבטי אליה וחייכתי גם אני. "את זוכרת איפה נפרדנו?" שאלתי והיא התחילה להעביר את מבטה על כל החוף עד שהחזירה את מבטה אליי, "איפה שאנחנו יושבים עכשיו" ענתה והנהנתי בראשי לחיוב. אני מרגיש שזה כמו סגירת מעגל, אנחנו באותו המקום שבו נפרדנו רק שהפעם אנחנו חברים טובים.
"אני יכול לשאול אותך משהו?" שאלתי בשקט והיא הנהנה בראשה לחיוב, "מה את חושבת שהיה קורה אם לא היינו נפרדים?". מבטה הפך לחושב, זה נראה כאילו היא מחפשת את המילים הנכונות בראשה.
"אוליי הינו ביחד עד עכשיו ואוליי לא, אני לא יודעת…" מלמלה בשקט אך הצלחתי להבין ששקרה, יש לה תשובה לשאלה שלי אך היא לא מוכנה לספר לי. "מה אתה חושב שהיה קורה?"
ברגע ששאלה אותי את השאלה הזו הבנתי עד כמה היא שאלה חסרת תשובה, אף אחד לא יכול לדעת מה היה קורה אם משהו אחר לא היה קורה, ואף אחד לא יכול לחשוב ככה. יכול להיות שיהיו דברים שיפריעו לנו ויגרמו לנו לריב ויכול להיות שלו, אבל מה שאני חושב זה ש… "שעדיין הינו ביחד" אמרתי ומבטה עלה אליי ועיניי הצטלבו בעיניה. פאק היא כל כך יפה. אני… פאק אני מתגעגע להרגשה שלה, אני חייב- לא פרדי, לא! היא צריכה עכשיו עזרה, לא חבר.
נאנחתי ונשכבתי אחורה על הגב, מסתכל על השמיים שכבר היו שחורים כי זה ערב. הערבתי את מבטי אל קיילי וסימנתי לה בעיניי לשכב לידי.
שנינו מסתכלים על השמיים השחורים מלאי אורות הכוכבים והרעש היחיד שנשמע לאוזנינו היה ניפוץ הגלים על היבשה. סובבתי את מבטי אליה, לא זכרתי שהיא כזאת- פרדי תפסיק כבר.
אני חייב את זה, אני צריך את זה אבל אני יודע שהיא לא רוצה, שהיא לא רוצה לפתוח את הלב שלה לעוד מישהו, אבל פאק אני כל כך זקוק לזה עכשיו.
היא סובבה את מבטה אליי ולמרות החושך שהיה, עדיין הצלחתי לראות את הצבע הירוק בעיניה. לבי החסיר פעימה כשלשונה ליקקה את שפתיה והגוף שלי התחיל להתמלא בצמרמורות כשחיוך קטן הופיע על שפתיה. אני לא יכול להרגיש ככה אבל אני לא יודע איך להפסיק את זה, זה כבר התחיל וזה משפיע עליי כל כך, פאק אני חייב להפסיק לחשוב על זה אבל אני לא יכול כי המחשבות עליה יותר חזקות ממני. אני צריך אותה איתי עכשיו אבל אני פשוט… אני לא יכול לעשות לה את זה. אני מרגיש כאילו אני במבוך, שאני איבדתי את דרך החשיבה שלי, שאיבדתי כל היגיון או כל שפיות שהיתה במוחי ואני לא מוצא סוף לעניין הזה.
הרמתי את ידי בזהירות והנחתי אותה באיטיות על לחיה, מלטף ברכות. קירבתי את ראשי אליה קצת יותר אך הוא עדיין נשען על החול. היא נשכה את שפתה התחתונה והרגשתי את בטני מתפוצצת מרוב כל הצמרמורות שהורגשו בתוכה. אני חייב להפסיק את זה אבל יש חלק בתוכי שמכריח אותי להישאר, שמכריח אותי להסתכל עליה בכל הזדמנות שיש לי, להריח את הריח שלה, לטעום את הטעם שלה, להתמכר אליה כל יום מחדש. הקירבה הזאת בנינו שנוצרה בימים האחרונים מתפוצצת לי מול הפנים, אני לא חושב על שום דבר מלבד קיילי, ואוליי זה רק תירוץ שאני רוצה לעזור לה להרגיש טוב יותר כי אוליי מה שאני באמת רוצה זה להיות קרוב אליה כמה שאפשר.
הנחתי את מצחי על מצחה ועצמתי את עיני, אני יודע שאני לא יכול ואני יודע שאני עומד על גבול דק אבל אני כל כך צריך את הקרבה הזאת.
לפתע הטלפון שלה התחיל לצלצל. אנחה ברחה מפי והיא מיהרה להתישב ולהוציא את הטלפון שלה מהכיס האחורי במכנסיה.
"זה אבא שלי" אמרה בקצת חשש.