להתחיל את מה שנגמר || 2

פרק 26

נקודת מבט, פרדי

התעוררתי כשקיילי עדיין בין זרועותיי. נזכרתי בכל מה שקרה אתמול, שרקדנו ביחד, שכל אחד נישק את השני, ששפתינו כמעט התאחדו לנשיקה אחת מושלמת.
אני עדיין לא יודע מה אני מרגיש כלפיה ואני מאוד מפחד שזאת אהבה, הרבה זמן לא הרגשתי את זה שכבר שכחתי איך זה מרגיש, ואני לא רוצה שמה שאני מרגישה עכשיו יהיה אהבה, כי זה רק יאכזב אותי כי זה ברור שזה לא יתקדם לשום מקום…
אבל אני כל כך צריך אותה שזה מרגיש כאילו אני חייב אותה בשביל להתקיים, כמו אוויר לנשימה. ומה שאני מרגיש עכשיו כשהיא ככה ישנה בין שתי ידיי… צריך הרבה יותר מאשר מילים כדי לתאר מה אני מרגיש.
העברתי את ידיי באיטיות כנגד ידיה והיא קצת זזה וסובבה את גופה אליי כך שפניה מולי וידיי עדיין כרוכות מסביב גופה, עיניה פקוחות והיא הסתכלה עליי בחיוך. חייכתי ללא שליטה והיא כרכה עם ידיה את עורפי,
"כמה זמן את ערה?" שאלתי בשקט ולבי החסיר פעימה כאשר עינינו הצטלבו אחת בשניה. "כמה דקות" ענתה וקירבתי את גופי אליה יותר.
"אני מקווה שאת לא עושה היום כלום" אמרתי והחיוך שלה גדל יותר, "אין היום משמרת, אז אני לא עושה כלום" אמרה.
הקרבה הזאת בנינו… זה כמו גבול שאסור לחצות, ואנחנו עומדים בדיוק עליו. זה כמו ללכת על חבל דק, בכל רגע אחד מאיתנו יכול ליפול ממנו. ואני נפלתי כמה פעמים, אני נופל ממנו בדיוק עכשיו אך אני יודע שהיא לא תרצה לעשות עם זה כלום, ובכל פעם שאני מסתכל עליה אני מרגיש שאני כל כך חייב את הקרבה הזאת, אני מרגיש שאני… מתחיל לאהוב אותה.
שיט, איך לעזאזל עוצרים את זה? אני לא יכול להתאהב בה, אני לא יכול.
למה הכל חייב להיות תמיד כל כך מסובך? למה אנחנו לא יכולים פשוט להישאר ככה לנצח? סתם מחובקים במיטה ומחייכים אחד לשניה, עם שום דבר מעבר לזה… אבל יש יותר מידיי דברים מעבר לזה ושנינו פשוט מדחיקים אותם, מתעלמים מהם כלא קיימים.
"אני יכול לשאול אותך משהו?" שאלתי והיא הנהנה בראשה לחיוב, "אם לא היית מפחדת להיפגע וכל זה, את חושבת שהיינו ביחד?"
"כן, חד משמעית כן" ענתה במהירות ולא חשבתי יותר מידיי עד שנישקתי את לחייה. קירבתי את גופי אל גופה והידקתי את זרועותיי סביבה. הבטתי בעיניה ולפי איך שהתכווצו הבנתי שחייכה, הורדתי את עיניי לשפתיה אל החיוך שהופיע עליהן.
"קומי" אמרתי וכשהתכוונתי להתישב היא משכה אותי מעורפי בחזרה לשכב מולה וזייפה מבט עצבני. "קומי" אמרתי שוב תוך כדי שצחקתי והתישבתי על במיטה. היא התישבתי באיטיות וכשראיתי שהיא עדיין לובשת את החולצה שהבאתי לה, הרגשתי דחף כל כך גדול לנשק אותה עכשיו, ברגע זה, הלוואי והיה אפשר לעשות את זה…
"את רעבה?" שאלתי והיא נאנחה, התישבה על המיטה לידי ושפשפה את ידיה בעיניה, "לא…" אמרה.
"אוקיי קומי כי אנחנו לא הולכים להיות במיטה כל היום" אמרתי וקמתי מהמיטה, היא העלתה את פניה אליי וגיחכתי, "יש לי רעיון מה אנחנו הולכים לעשות".
היא קמה באיטיות מהמיטה ושנינו יצאנו מהחדר שלה,
"תביאי לי דף ועט" ביקשתי והיא הסתובבה חזרה אל חדרה ולאחר כמה שניות היא חזרה כשבידה היא מחזיקה דף ועט.
הלכתי למטבח והיא הלכה אחריי, התישבתי בכיסא אחד והיא מולי, "זוכרת את השיר שכתבנו ביחד?" שאלתי והיא הנהנה בראשה לחיוב, "אז כותבים עכשיו עוד אחד".
"אבל באיזה נושא?" שאלה, "פשוט מה שאת מרגישה עכשיו" עניתי ולקחתי את הדף ואת העט והתחלתי לכתוב.