חצויים בהוגוורטס

סמטת דיאגון

נ"מ פרסי:

"פרסי, תקום כבר!!" אנבת' צעקה. "אנחנו צריכים לספר לך משהו, פרסי!! זה בקשר לסבא שלך."

"מה אמרת עכשיו?" אמרתי. התיישבתי במיטה ופקחתי את העיניים שלי. כולם היו בחדר. כל החצויים. "למה כולם פה?"

"גילינו אתמול למה הארי לא ממש מחבב אותך." ליאו אמר וג'ייסון הנהן. "הוא סיפר לנו שוולדישורט הרג את ההורים שלו כשהוא היה בן שנה. ואז שאלנו אותו אם הוא הבן של לילי וג'יימס, אתה זוכר אותם? והוא הנהן ואמר, ואני מצטט, 'אני הארי פוטר. הילד שנשאר בחיים.' אני לא חושב שהוא סומך עלינו."

"אוקיי, זאת בעיה גדולה מאוד." אנבת' אמרה.

"למה את מגזימה?" שאלתי אותה בחוסר טאקט.

"כי מה יקרה אם הוא יחשוד בנו? אני מתערבת שהוא יעקוב אחרינו וכל זה, ואז הוא יגלה הכל. ואסור שהוא יגלה כלום. כירון אמר לנו שאסור שהקוסמים יהיו מודעים לנו. פשוט אסור שזה יקרה."

"אני מסכים איתה." ג'ייסון אמר.

"אוקיי, אולי יש לכם נקודה טובה." אמרתי. "אבל אני ממש רעב, אז בואו נלך לאכול."

"טוב." פרנק אמר וכולנו ירדנו למטבח. גברת וויזלי אמרה לנו שאנחנו נלך לסמטת דרקון, או משהו כזה, ושם נעשה קניות. התכוננו לצאת ואז עמדנו מול האח.

"מה את רוצה שאני אעשה?!?" שאלתי בצעקה. הקוסמים האלו לא שפויים.

"אתה מפזר את האבקה ואומר לאן אתה רוצה להגיע." גברת וויזלי הסבירה שוב. "זה די פשוט."

"אני אראה לכם איך עושים את זה." הארי אמר. הוא התקרב אל האח ונכנס אליה. הוא לקח קצת אבקה מהכלי שגברת וויזלי החזיקה, זרק את האבקה, ואמר, "סמטת דיאגון." ורגע אחר כך הוא לא היה שם. כעבור כמה דקות כולנו הגענו לשם. סמטת דיאגון הייתה רחוב מלא בחנויות. התחלנו ללכת, אבל אז תנחשו את מי ראינו? את ההורים שלנו. לא את בני התמותה, אלא את זאוס, פוסידון, אתנה, אפרודיטה, הפייסטוס, ארס, האדס ואפולו. הם אמרו למשפחת וויזלי, הארי והרמיוני לחכות לנו בחוץ, ואנחנו נכנסנו לבנק. כשיצאנו, ההורים שלנו לא היו איתנו. אבל היו לנו מזכרות מהם. ארנקים קטנים שמתמלאים לבד. שלי היה עם הקלשון של אבא שלי והוא היה בצבע כחול-ירוק. ביחד עם הקוסמים, הלכנו לחנות בשם 'מדאם מלקין גלימות לכל עת', שם מדדנו גלימות. הבנות לא הסכימו לצאת מהתאים להן, בגלל שהן היו צריכות ללבוש חצאיות. בסופו של דבר כולן יצאו, חוץ מאנבת'.

"אנבת', יאללה, תצאי כבר." אמרתי לה. אני כבר חזרתי ללבוש את הבגדים הרגילים שלי.

"תשכח מזה." היא אמרה לי. ואז אחרי כמה שניות היא יצאה. היא חזרה למדאם מלקין. "זה לא נוח. אני שונאת חצאיות."

"אני יודע, אנבת'. אבל גם לי זה לא היה כיף."

כעבור כמה דקות יצאנו מהחנות, והתקדמנו ל'אוליבנדרס יצרני שרביטים', ואחרי שכל החנות בכמעט עלתה באש בגלל ליאו, כל אחד מאיתנו יצא עם שרביט.