חצויים בהוגוורטס

טייסון ומחנה החצויים

נ"מ טייסון:

ברגע שהם אמרו לי שאנבת' לא קמה, הרגשתי שאני חייב לחזור למחנה החצויים כדי לקחת את ג'יין ושנלך ביחד לבית ספר, אבל אז אמרו לי להישאר בארמון של אבא, כי פרסי נחטף. החלטתי לדבר עם אבא.

"טייסון, הכל בסדר?" הוא שאל אותי כשנכנסתי לחדר ששימש אותו כמשרד.

"אבא, אני דואג לפרסי." אמרתי לו.

"אני יודע, טייסון. גם אני דואג לו."

"אז אתה לא יכול להקיש באצבעות ולפצפץ אותו כמו פצפצים?" בזמן האחרון התחלתי לאהוב את הדברים האלו. כיף לפצפץ אותם.

"טייסון, אני יכול להבטיח לך שהאדן מטפל בזה. מתברר שהוא מחפש כבר הרבה זמן מישהו בשם טום רידל, שהיה אמור למות לפני 14 שנים."

"אבל בינתיים הוא שומר את פרסי בבית שלו או במקום יותר מפחיד. אבא, מה אם הוא כבר הרג את פרסי?" שאלתי והתחלתי לבכות. "ומה עם אנבת' לא תקום?"

"בקשר לאנבת', אני יכול להבטיח לך שאתנה לא תאפשר לזה לקרות, ובקשר לפרסי, האדס יטפל בטום. אל תדאג. אין לך למה. פרסי הוא גיבור. הוא לא ימות. אני מבטיח לך."

"יופי. אני יכול לחזור למחנה החצויים לכמה ימים? אני מתגעגע לג'יין ולאלה."

"אני מניח שנוכל להסתדר יומיים בלעדייך."

"יש!!"

"רק יומיים, טייסון!"

"ברור. אני צריך לדבר עם ג'יין."

"אתה יכול ללכת. נתראה בעוד יומיים."

"ביי אבא." אמרתי לו והתחלתי לארגן את התיק שלי. אחרי שעה קראתי לקשת והוא לקח אותי למחנה החצויים. שם ראיתי את אלה וג'יין. בזמן האחרון אני אוהב את ג'יין יותר מאת אלה. אני לא יודע למה, אבל זה ככה. רגשות זה משהו מבלבל.

"טייסון!" אלה חיבקה אותי. "אלה התגעגעה אל טייסון."

"גם אני התגעגעתי אלייך, אלה." אמרתי לה בחיוך וחיבקתי את ג'יין.

"אני הולכת לדבר עם פייפר בקשר לאנבת'." היא אמרה לי והלכה.

"אלה, את רוצה לעשות טיול במחנה?"

"אלה רוצה." אלה אמרה לי ועשינו טיול.

_

נ"מ פרסי:

התעוררתי מלילה מלא בסיוטים על הדם שהיה על אסטל, ומטרטרוס. הייתי כאן לפחות שבוע. אולי אפילו יותר.

"שלום, פרסאוס." וולדמורט נכנס לחדר בפעם הראשונה מאז שנכנסתי לכאן. שלוש פעמים ביום מישהו היה נכנס ומביא לי אוכל ומים, אבל חוץ מזה, כלום.

"מה אתה רוצה ממני, וולדמורט?" שאלתי אותו. הוא זרק לי את העיתון של היום, וכשראיתי מה התאריך היום הייתי בשוק. ה17 בדצמבר. עברו שבועיים מאז שהגעתי לכאן. היום מתחילה חופשת חד המולד, וזה אומר שכולם מגיעים למחנה החצויים.