His diamond [3]

ג'יימס (6)

נקשו על הדלת ובחנתי את סופיה. "הזמנת מישהו?"
"את מי אני אזמין? אני לא מכירה אף אחד בשיקגו חוץ ממך ומאיידן." הנהנתי וקמתי מהשולחן שהאקדח שלי בידי והטענתי אותו.
הלכתי לכיוון הדלת ופתחתי אותה.
"ולריה," אמרתי בחיוך מזויף.
אני שונא את האישה הזאת.. חוץ מהעובדה שהיא זיון טוב, אני לא מוצא סיבה להיות איתה.
היא נעצה בי מבט זועם זועם ונכנסה פנימה. "אני לא מאמינה שאתה בוגד בי ככה! איך יכולת?!"
"מה?" שאלתי בבלבול. "איך יכולת לבגוד בי ככה?"
"כן? אז מי זאת סופיה קולינס? זו שאתה שומר עליה?"
"אני." היא אמרה מאחוריי.
ולריה נעצה בי מבט זועם ואז העבירה אותו אליה.
"את חתיכת זונה!" צעקה ותפסה את סופיה משיערה.
כיוונתי אקדח לראשה של ולריה והיא עזבה את סופיה. "יופי.. עכשיו תתרחקי ולכי מכאן,"
"לך תזדיין, ג'יימס. אני לא הולכת לשום מקום עד שאתה לא מסביר לי למה לעזאזל-" תפסתי את ידה ורכנתי לאוזנה. "אל. פאקינג. תעצבני אותי, ולריה. לכי מכאן ואל תחזרי לכאן יותר בחיים, לפני שאני אשסף את הגרון המזוין שלך." היא יצאה החוצה בזעם וסופיה נצמדה אליי.
נישקתי את ראשה.
"היא מטומטמת, את הרבה יותר טובה ממנה,"
"אבל היא הרבה יותר יפה ממני.."
"היא לא, יהלום קטן שלי. כבר אמרתי לך, אני אוהב מתולתלות." העברתי את ידי בשיערה ונישקתי את קצה אפה. "לכי תמשיכי לאכול, אני כבר בא." היא הנהנה והלכה לפינת האוכל. אני הלכתי למשרד שלי ונכנסתי פנימה.
הדלקתי את המצלמות במעלית וולריה ירדה למטה, היא יצאה מהבניין.
היא פשוט חתיכת מטומטמת, שלא תיגע ביהלום שלי, אם היא תתקרב אליה עוד פעם, אני ארצח אותה.
חזרתי לפינת האוכל והתיישבתי מול סופיה.
"מה קורה?"
"כלום," לחשה והמשיכה לאכול. "חתלתולה שלי, מה קרה?"
"כואבת לי הבטן, ואני צריכה לקנות טמפונים.." היא הסמיקה וחייכתי אליה חיוך קטן. "בסדר," אמרתי וקמתי מהשולחן. "לאן?"
"לקנות לך טמפונים, את באה?"
"אה." היא בחנה אותי והעבירה את שיערה אל מאחוריי אוזנה. "כן, בסדר,"

נכנסנו לחנות והיא נצמדה אליי. "מה קרה, יהלום?"
"זאת סקרלט ווינסטון."
סקרלט? כמו הבחורה של לאונרדו? מוזר שהייתי איתה שם כל כך הרבה זמן ואני לא זוכר איך היא נראית, האמת שאני בקושי זוכר אותה בכלל.
"ו..?"
"היא לא מתה לפני איזה שבע שנים? היא נעלמה ואף אחד לא מצא אותה? המשטרה הניחה שהיא מתה.."
"לכי תביאי את הטמפונים, סופיה." היא הנהנה והלכה לעשות את זה בזמן שחייגתי ללאונרדו.
"אני חוזר אליך עוד מע-"
"סקרלט מולי כרגע.. זה סקרלט ווינסטון נכון?" זה נשמע כאילו משהו נפל ואז הוא ענה, "כן. היא בסדר?"
"היא בסדר,"
"איפה היא?"
"היא מוכרת באיזו חנות.. אני וסופיה הלכנו לקנות לה משהו וסופיה שמה לב לזה." הרמתי את מבטי לקופה והיא נעצה בי מבט.
"תצלם לי אותה, ג'יימס. אני רוצה לראות אותה. אני רוצה לראות שהיא בסדר."
"היא בסדר." אמרתי. "אני לא ממש יכול לצלם אותה."
"תמצא דרך!" הוא נהם. "אני צריך לדעת שהיא בסדר!"
"אני אומר לך, זה לא מספיק?"
"תצלם לי אותה כבר!"
"בסדר.." מלמלתי. "אני אשלח לך תמונה עוד מעט," אמרתי וניתקתי.
הלכתי לכיוון סופיה, היא מחזיקה שתי חבילות טמפונים, וארבע חבילות שוקולד.
הרמתי את מבטי אל עיניה והיא חייכה. "אל תדאג, אני אחלוק איתך בשוקולד." חייכתי אליה ורכנתי לאוזנה, "אני צריך שתפילי משהו."
"מהידיים שלי?"
"מהמדפים, אני צריך לצלם את סקרלט ללאונרדו."
"למה?"
"אני אסביר לך עוד מעט," היא הנהנה והפילה בקבוק זכוכית מלא במשהו על הרצפה.
סקרלט הלכה לשם.
"אני מצטערת כל כך, אני כל כך מגושמת לפעמים.. אני אשלם על זה, אני מבטיחה."
"זה בסדר," סקרלט אמרה וחייכה. צילמתי אותה ללאונרדו ושלחתי לו את התמונה.
"סופיה," אמרתי והתקרבתי אליה. "תעזבי את זה, את תיפצעי," אמרתי לסקרלט. "זה התפקיד שלי."
"התפקיד שלך זה לעמוד בקופה ולעזור לאנשים. אני אנקה כאן, אני לא רוצה שתיפגעי, סופיה לכי תשלמי." סקרלט בחנה אותי והנהנה בהיסוס. העיניים שלה נוצצות מפחד.
סופיה שילמה בזמן שאני ניקיתי והרמתי את כל הזכוכיות מהרצפה.
"תודה," היא אמרה לסקרלט.
בחנתי אותן וזרקתי את הזכוכיות לפח.
"אפשר לשאול אותך משהו?"
"כן. אפשר." אמרתי וקירבתי את סופיה אליי. "לאונרדו לומברדי.. אתה מכיר אותו?" כנראה שגם היא לא ממש זוכרת אותי.
"כן."
"ואתה שלחת לו תמונה שלי?" בחנתי אותה והנדתי בראשי. "אני לא סטוקר ואני לא מכיר אותו אישית, שמעתי עליו בחדשות או משהו.. הוא מהמאפיה, לא?"
"כן," היא לחשה.
היה נשמע שהיא קצת עצובה. "היית רוצה שאכיר אותו אישית?"
"אני לא יודעת. אני מצטערת.. יום טוב," היא חייכה חיוך קורן. "יום טוב גם גם לך, סקרלט." סופיה החזירה לה ויצאנו החוצה.
"אתם ממש גרועים בזה.. לפחות אני השגתי את מספר הטלפון שלה," אמרה סופיה ונכנסה לרכב שלי.
"איך השגת את מספר הטלפון שלה?"
"כישרון טבעי, תתקשר ללאונרדו." בחנתי אותה והנהנתי.
התקשרתי אליו. "אתה נורמלי?! אתה נתת לה להרים את הזכוכיות האלו?! היא יכלה להיפצע,"
"היא לא נפצעה, עשיתי את זה במקומה."
"כן, הוא עשה את זה במקומה ואני השגתי את מספר הטלפון שלה," סופיה אמרה.
האישה הזאת פאקינג מושלמת.
אני חייב להבין איך היא השיגה את המספר שלה. לאונרדו, שהוא איש המחשבים הכי טוב שלנו, לא הצליח להוציא את מספר הטלפון שלה במשך שנים.. איך היא הצליחה? זאת אומרת, אני הייתי שם, היא לא שאלה פעם אחת מה מספר הטלפון שלה.
"מספר הטלפון שלה?"
"כן." היא אמרה, הוא לא הגיב הוא פשוט ניתק את הטלפון. "אתה חושב שהוא כועס?"
"לא נראה לי. הוא ניתק כי הוא לא רוצה לבקש את המספר שלה.. הוא יודע ש-"
"מה הסיפור שלהם?" היא קטעה אותי.
בחנתי אותה, עיניה נצצו, זה נראה שהיא באמת מסוקרנת.
שמתי את ידי על הברך שלה וליטפתי אותה שם. "נו, ג'יימס, אני רוצה לדעת." הנהנתי. "טוב.. אני לא יודע את כל הסיפור גם, אבל בעיקרון שלאונרדו היה בן שמונה עשרה הוא החליט שהוא רוצה לעזוב והוא עשה את זה, אבל אז אבא שלי חטף והכריח אותו לאנוס ילדות קטנות, אני הייתי שם, אבל הדחקתי את זה. אם לא היית אומרת לי שזו סקרלט, לא הייתי יודע שזאת היא בכלל. לרוב הן היו מתות אבל אז סקרלט הגיעה, והיא לא מתה.. הם הביאו אותה שהיא הייתה בת שתיים עשרה והיא ולאונרדו הפכו להיות חברים ממש טובים.. הוא היה אז בערך בן עשרים וחמש.. אני לא בטוח," היא הנהנה והתחלתי לנסוע.
"איך הצלחת להשיג את המספר שלה?"
"זה קסם, וקוסם טוב לא מגלה את הסודות שלו,"
"את צודקת.. בגלל זה אני לא מגלה לאף אחד איך אני מביא בחורות לאורגזמות מטורפות, זה גם קסם."
"כן, בטח." היא אמרה וגלגלה את עיניה.
"את מזלזלת בי, חתלתולה?"
"לך תזדיין, ג'יימס." לחשה. "אני שונאת אותך,"
"כן?" שאלתי וליטפתי את הבד של החוטיני שלה. "אני במחזור," לחשה. "יופי, קטנה.. אני אוהב דם."
"לא. תעזוב אותי." היא הרחיקה את ידי ממנה והתכווצה במושב.
היא תמימה כל כך, אבל עם זאת ממש לא וזה פשוט מחרפן אותי.
אני שונא את התמימות שלה, אבל זה גרם גורם לזין שלי לעמוד ולמוח שלי להשתולל ממחשבות אפשריות שיקרו לה.