His diamond [3]

ג'יימס (31)

מאז שריי לקח את סופיה מהבית בפעם הראשונה, לא הצלחתי לישון טוב בלילות, אבל עכשיו שהיא כאן, אני לא מצליח לישון בכלל.
אני יודע שאני בטוחה, החדר שלה מאובטח בטירוף ואני צמוד לחדר שלה ולא עוזב. אבל היא לא מסכימה כמעט לדבר איתי.
השעה רק עוד חמש דקות תהיה שתיים עשרה בלילה, אבל אני עדיין עייף בטירוף. אני מעדיף לישון מאשר לחשוב על כמה אני אוהב את סופיה וכמה אני צריך אותה. אבל אני בכל זאת פותח את המצלמות בחדר שלה, היא לא במיטה שלה, אבל האור דולק בחדר ארונות.
היא לבושה בסווטשירט גדול, שאני יודע בוודאות שהוא שלי.
מכנס ארוך ובערך שבע זוגות גרביים.
צחקתי ונשכתי את שפתיי.
אני אוהב את האישה שלי.
ידיה היו מונחות על בטנה. "אני מצטערת, ג'ולייט.." היא לחשה. "אני מצטערת שהם פגעו בנו, הייתי צריכה להתנגד יותר."
הלב שלי נשבר, אבל סופיה חייכה וזה גרם לי גם לחייך. "אני אוהבת אותך גם, ג'ול.." קים שפשפה את עיניה ובחנה את סופיה. "למי את מדברת?"
"לג'ולייט."
"את יודעת שאת לא יכולה להחליט על שם, היא עוד לא נולדה."
"זה ג'ולייט וזה תמיד יהיה, קים. אל תגידי לי מה אני יכולה או לא."
"בסדר, בסדר, סליחה." סופיה הנהנה פעם אחת והתכווצה שהיא עלתה על המיטה. "אני יכולה..?" היא הנהנה וקים הניחה את ידיה על בטנה.
"אוי אלוהים, זה כזה חמוד," סופיה הנהנה וחייכה אליה. "זה מפחיד, לא?"
"להיות בהיר-" השעון התחלף, והראה על השעה: 00:00 והתאריך התחלף לארבע עשרה לאוקטובר.
הרצון שלי להיכנס לחדר שלה ולנשק אותה.. פאק.
העברתי את ידי בשיערי וקמתי מהמיטה.
דפקתי על הדלת שמקשרת בין שני החדרים שלנו. "כן, ג'יימס?" היא אמרה ופתחתי את הדלת.
קים נעצה בי מבט נוקב וסופיה ניסתה לחייך, אבל היה אפשר לראות שהיא פגועה.
המשפטים האלה שהיא סיפרה לי שהם אמרו לה.. לעזאזל, רציתי לרצוח אותם עוד פעם.
חייכתי אליה. "רק רציתי להגיד יום הולדת שמח, יהלום קטן שלי."
"תודה."
"אני אוהב אותך." היא בחנה אותי ונשכה את שפתיה. "לילה טוב, ג'יימס." פאק. למה כל כך קשה לה להגיד את את בחזרה?
אולי כי פאקינג בגדת בה, חתיכת מזדיין!
הקול הזה הדהד בראשי והמשכתי להסתכל עליה. "קר לך?" היא הנידה בראשה. "את בטוחה?"
"כן, ג'יימס."
"בסדר, יהלום שלי.. לילה טוב." נשארתי לעמוד שם קצת ולבסוף סגרתי את הדלת וחזרתי להסתכל עליה מהמצלמות. "הוא חמוד, סופיה. אני באמת חושבת שהוא אוהב אותך." היא הנידה בראשה. "הוא לא אוהב אותי, קים, אף אחד אף פעם לא אהב אותי. תמיד שימשתי למשהו, אף פעם לא הייתי האופציה הראשונה של מישהו. ג'קסון העדיף שליטה על החיים במאפיה, אית'ן מעדיף את מיה, ובכללי, אם לא הייתי מכירה את ג'קסון הוא בכלל לא היה מכיר אותי. וג'יימס.. ג'יימס העדיף לזיין מישהי אחרת במקום להאמין לי שהם אונסים אותי ואני לא בוגדת. הוא החליף אותי בשנייה, כאילו לא היה לו אכפת ממני אף פעם. אני הייתי צריכה להיאנס פעם אחרי פעם, שאני מתחננת אליו שיבוא להציל אותי. אני ראיתי במצלמות שהוא ענה לטלפונים מג'ק, הוא הקשיב לכל מה שאמרתי, צעקתי ובכיתי ופשוט ניתק בשביל שהזונה תוכל למצוץ לו." הדמעות שעמדו בעיניה גרמו לדופק שלי להשתגע.
התנהגתי כמו בן זונה אמיתי. הכאבתי לה, פגעתי בה, נתתי לה להיאנס והייתי בטוח שהיא משקרת לי.
כמה עיוור יכולתי להיות?
לאונרדו נכנס לחדר שלה והיא התכווצה והתחילה לרעוד. "לך מכאן, לאונרדו. אתה מפחיד אותה."
"אני הולך.. אני רק צריך את ה- אה, הנה זה."
הוא לקח משהו וקמתי מהמיטה בזעם. הלכתי לשם ותפסתי אותו מגרונו. "תקשיב לי טוב, חתיכת אידיוט! אם אי פעם תחביא בחדר של האישה שלי סמים, אני ארצח אותך! אני אחנוק אותך למוות! אתה לא מחביא כאן סמים, מאף סוג! עכשיו עוף מכאן," הוא הרים את ידיו באוויר. "בסדר, בסדר. אני הולך." הוא יצא מהחדר וסופיה בחנה אותי בעיניים מבוהלות ואז הרימה את מבטה לנקודה מעליי. "אתה שמת מצלמות אבטחה בחדר שלי?!"
"סופיה, זה היה רק בשביל לוודא שאת בסדר,"
"פעם אחרונה שווידאת שאני בסדר, חטפו, אנסו והתעללו בי בזמן שאני בהיריון ממך!" היא צעקה. "לך מכאן."
"סופיה-"
"לך מכאן, ג'יימס!" נאנחתי וחזרתי לחדר שלי.