His diamond [3]

סופיה (22)

ניקול היא אחת מהבחורות הכי נחמדות שפגשתי אי פעם, ולכן כשהערב נגמר וכולנו יוצאים מהמסעדה; איידן, ג'יימס, ניקול ואני. אני קצת מאוכזבת.
"נדבר שתחזרי לשיקגו, נכון?" היא שאלה אותי.
חייכתי והנהנתי. היא נכנסה למכונית שלה. "ביי, ניקי."
"ביי סוף." היא נסעה.
ידיו של איידן קפוצות בצידי גופו.
הוא עצבני, הוא היה עצבני כל הארוחה, אני לא יודעת מה הבעיה שלו ושל ניקול, אבל הוא לא מחבב אותה במיוחד..
ג'יימס הצמיד אותי אליו ונישק את ראשי.
איידן הדליק סיגריה. "טוב, אני חושב שכדאי שנלך, יהלום קטן." הנהנתי. "ביי איידן," אמרתי שנכנסנו לרכב והתחלנו לנסוע.
"לאן אנחנו נוסעים?"
"לקנות לך בדיקות היריון, מכמה סוגים, שנהיה בטוחים." הנהנתי והוא ליטף את הירך שלי.
חייכתי אליו. "אם אני לא בהיריון?"
"אז אני אדאג להכניס אותך להיריון, כבר אמרתי לקייד שכנראה יהיו לו בני דודים בקרוב." גיחכתי והוא הזיז את התחתון שלי וליטף את פתחי באצבע שלו.
"לא, ג'יימס." לחשתי והרחקתי את ידו. "את רטובה בטירוף, סופיה.. את לא יכולה לסרב,"
"אני יכולה ואני פאקינג עושה את זה." נהמתי. "מה יש לך?"
"אני מפחדת.." מלמלתי. "למה, יהלום שלי?"
"כי.. כי בפעם האחרונה שהייתי בהיריון זה היה מג'קסון. והוא.. זאת אומרת, הוא הפיל לי את העובר, הוא עשה את זה בלי שאפילו חשבתי על להפיל את התינוק, אני לא רציתי להפיל אותו והוא פשוט עשה את זה.. וזה.." דמעות עקצצו בעיניי והשפלתי את מבטי. "אני לא הוא, סופיה. אני לא אעשה או עשיתי משהו בניגוד לרצונך, יהלום קטן שלי. אני מבטיח לא לעשות. אני רוצה שתהיי בטוחה. אני אקבל את כל מה שתרצי לעשות, אם תרצי להפיל או לא תרצי להפיל, הכל בסדר קטנה.." הנהנתי ומשכתי באפי.
הוא עצר את הרכב ובחן אותי.
הוא ניגב את הדמעות שזלגו מעיניי ואז נשק לשפתיי. "הכל בסדר, יהלום קטן שלי." הוא נישק אותי עוד פעם, הוא הכניס את לשונו לפי וליקק את לשוני.
גנחתי והוא שחרר את החגורה שלי.
עליתי מעליו.
ידיו היו מנוחות על מותני והוא הניע אותי על הזין הנוקשה שלו. "אלוהים, ג'יימס.. זה.. בכלל מותר לנו?"
"להתנשק? כן, לגמרי." הוא נישק את צווארי. "לא, ג'יימס.. מותר לנו ל.. זאת אומרת.. להזדיין?"
"אני חושב שכן, זאת אומרת.. אני יודעת שדומיניק ורוז עשו את זה שהיא הייתה בהיריון."
"איך אתה יודע?"
"כי אני יודע." לחש והרים את החולצה שלי. "אנשים יכולים להסתכל, ג'יימס.."
"הם מוזמנים לאונן על זה, אבל את שלי, לעזאזל. ואני רוצה שאנשים ידעו את זה,"
"אם אית'ן ידע על זה-" הוא הצמיד את שפתינו וקטע אותי. "אם את בהיריון, אית'ן יגלה על זה גם ככה." הוא בחן אותי והושיב אותי בחזרה במושב הנוסע.
"מה?" שאלתי בבלבול. "חשבתי שאתה.. שאתה רוצה-"
"אני רוצה, אני פשוט יודע שאני אאבד שליטה עכשיו, כי אני ממש צריך את זה, ואני לא רוצה לפגוע בך." הנהנתי בהבנה והוא סידר את עצמו והתחיל לנסוע.

᯽

שפתיי רעדו שהבדיקה השלישית יצאה חיובית גם, ג'יימס נראה כל כך שמח.. אבל אני בכלל לא בטוחה שאני רוצה לשמור את התינוק, ואם ג'יימס ידע על זה, הלב שלו פאקינג ישבר.
הוא בחן אותי והחיוך שלו ירד. "מה קרה יהלום קטן שלי?"
"אני.. כלום," לחשתי.
אני אספר לו רק כשאהיה בטוחה מה אני רוצה לעשות.
"את לא שמחה? פאק, יהלום שלי.. אם את לא רוצה את זה זה בסדר." הוא ליטף את הלחי שלי ונישק אותי והדלת נפתחה.
לאונרדו עמד שם ובחן אותנו ואז את הבדיקות שעל המיטה. "את בהיריון?" שאל ובחן אותה. "לאו.. אתה.. אתה לא יכול לספר לאף אחד," לחשתי. "בבקשה אל תספר לאף אחד." קולי היה חנוק וגרוני יבש. "בבקשה, לאונרדו."
"אני לא אספר לאף אחד, אבל תבטיחו לי שכשתדעו מה המין אתם מספרים לי ראשון." הנהנתי והוא חייך. "מזל טוב," אמר והעביר את מבטו לג'יימס. "אית'ן הולך היום, אז כדאי שתלכו להגיד לו ביי." הנהנו והוא יצא מהחדר. "למה הוא הולך?"
"כי הם עומדים להתחתן ודומיניק החליט שמיה נשארת כאן עד שזה קורה."
"אה.."
הוא תפס את הסנטר שלי והרים את ראשי כך שאני אסתכל עליו. "תבכי אם את רוצה לבכות, יהלום שלי."
"מה?"
"הדמעות בעיניים שלך, פיה.. אם את רוצה לבכות, תבכי. אם את רוצה לדבר איתי, תדברי. אם את לא רוצה את התינוק, תגידי לי. אני רוצה להיות מעורב בהכל. אני רוצה לנשק ולחבק אותך, אני רוצה שתתפרקי אם את מרגישה שאת שומרת יותר מדי לעצמך.. אני רוצה שתדברי איתי, לא שתסתירי דברים."
"ג'יימס.. אני.. אני עייפה, אני עייפה מהסיוטים שלי, אני עייפה מלחשוב על ג'קסון ועל מה שהוא עשה לי, ואני בכלל לא בטוחה שאני רוצה את כל זה." הצבעתי על הבטן שלי. "אבל אני אוהבת אותך, ג'יימס, אני אוהבת אותך כל כך, ואני לא רוצה לעשות משהו שלא תרצה.. אבל אני גם לא.. אני.." לא הצלחתי להשלים את המשפט בגלל שדמעות התחילו להיווצר בעיניי וקולי גווע.
הוא הצמיד אותי אליו וחיבק אותי בחוזקה. "זה בסדר, קטנה שלי.. תבכי. הכל בסדר. אני אקבל כל דבר שתרצי לעשות, אבל תגידי לי לפני." הנהנתי והוא נישק את ראשי. "את פאקינג מושלמת." חייכתי אליו והוא חייך בחזרה. "אני פשוט מאוהב בחיוך שלך."
"או בי."
"אולי שניהם." לחש ונישק אותי נשיקה שטוחה. "בואי נלך להגיד ביי לאית'ן לפני שהוא יעלה לכאן ויראה את הבדיקות." הנהנתי וירדנו למטה.

אחרי שנפרדנו ממנו, הלכתי למטבח בשביל להכין ארוחת צהריים והרגשתי שמישהו נצמד אליי. "ג'יימס," נאנחתי. "תפסיק עם זה,"
"אין כאן אף אחד חוץ מאיידן ולאונרדו."
"וכל החיילים ומיה וקים וקולטון,"
"מה קים וקולטון?" קים שאלה שהיא נכנסה למטבח. ג'יימס התרחק ממני במהירות.
"קולטון סיפר לי, אין טעם להסתיר.. אתם יכולים לעשות מה שאתם רוצים," בחנו אותה בזמן שהיא פתחה את המקרר והוציאה משם מיץ תפוזים.
ג'יימס הסתובב אליי ונישק אותי. "וואו, וואו, וואו," קים מלמלה. "אמרת ש-"
"אתה צודק, אני באמת אמרתי, אבל.. טוב.. אני צריכה חמש מאות דולר אם אתה לא רוצה שאספר לאית'ן, שדרך אגב, החברה הכי טובה שלי היא חברה של הקונסיליירי שלו ואני מדברת איתה כל יום, אז אתם יודעים.. אם בטעות יפלט לי שהתנשקתם.." הוא הוציא מהארנק שש מאות דולר, מאה דולר יותר ממה שהיא ביקשה והביא לה.
היא בחנה את הכסף והרימה את גבותיה. "המאה דולר האלו הם הסיבה לזה שאת צריכה לזכור שאם תספרי למישהו, אני אשסף לך את הגרון." היא צחקה ולגמה ממיץ התפוזים. "קולטון לא יתן לך לעשות את זה,"
"את צודקת, אני אעשה את זה בעצמי." הוא אמר מהכניסה למטבח שידיו שלובות על חזהו והוא נשען על הקיר. "זאת אומרת.. זה די מגיע לך, אחרי הכל."
"לך תזדיין."
"לך תזדיין?" הוא שאל, קולו נוטף ארס. "מוזר.. חשבתי שזה משהו שאת אומרת רק לחברים שלך, זאת אומרת, זה מה שאמרת לחבר שלך אתמול אחרי שאני זיינתי אותך. נכון?"
"הוא לא חבר שלי, הוא רק יזיז." נהמה. "יש לך הרבה יזיזים, קים. אני אתחיל לחשוב שאת-"
"אל תשלים את המשפט הזה." לאונרדו נכנס למטבח. "אתה תתחרט על זה אחר כך."
"אני לא אתחרט על פאקינג כלום."
איידן גם נכנס למטבח, זועם, בדיוק כמו שני הגברים האחרים.
ג'יימס עוטף את ידו סביב המותן שלי ומצמיד אותי אליו. "הם מפחידים אותי, ג'יימס.. תגיד להם ללכת,"
"זה הבית שלהם, פיה.. אני לא ממש-"
"בבקשה, ג'יימס.. אני לא רוצה לשקוע בהתקף. בבקשה תעזור לי, בבקשה." הוא הנהן והלך לדבר איתם.
קים נעמדה לידי וניסתה לקחת חתיכת עגבנייה מאלו שחתכתי, אך חבטתי בידה והיא נבהלה.
"סופיה," היא נאנחה. "בסך הכל רציתי עגבנייה."
"יופי.. תחתכי לעצמך, זו לארוחת צהריים." היא התעצבנה, אבל לא היה לי אכפת.
שלא תיגע בזה, לעזאזל.