His diamond [3]

סופיה (25)

נשמעה ירייה ומיה הסתובבה אליי, עיניה נוצצות בבהלה. "איפה ג'יימס?"
"אני לא יודעת." אמרתי.
ראיתי מישהו שרץ לעברנו, אבל לא ברור מי זה.
"סופיה תתכופפי!" היא צעקה והתכופפתי במהירות.
שפתיי רעדו שהירייה שנורתה עבר סנטימטרים בודדים מעליי.
פאק.
איפה ג'יימס? מה זאת הייתה הירייה הזאת? הם ירו בו?
"בואי!" מיה צעקה ותפסה בידי.
רצנו לכיוון הכביש והתחמקנו מהאיש הזה שרדף אחרינו.
"הם ירו בו," לחשתי בפאניקה.
אי אפשר שירו בו, אני לא אשרוד את זה, אני צריכה אותו. אני אוהבת אותו. אני צריכה אותו.
"הוא בסדר." מיה אמרה.
"איך את בטוחה?"
"כי אני יודעת! הוא בסדר!" המשכנו לרוץ ונכנסנו למכונית של ג'יימס.
"הוא יהיה בסדר, תתקשרי לאית'ן." היא הביאה את הטלפון שלה אליי. הקלדתי את שמו על אף שבקושי ראיתח משהו אבל זה לא נתן. "איך את קוראת לו?"
"המפלצת שלי."
"מה?"
"פשוט תתקשרי אליו!" היא צרחה והאיצה את הרכב. חיפשתי את מה שהיא אמרה לי. "אנחנו צריכות למצוא אותו," לחשתי ודמעה זלגה מעיניי.
אני לא יכולה לאבד אותו עכשיו, לא עכשיו.
"אני-" ירייה ניפצה את השמשה האחורית והיא בלמה את הרכב.
הזכוכיות לא פגעו בנו, וזה היה בעיקר עניין של מזל.
דומיניק עמד לפנינו, מחוץ לרכב, הוא נראה מסומם לגמרי ומישהו הצמיד אקדח לראשו.
"אל תצאי." הוא סימן למיה שנראתה מודאגת לגמרי.
היא נראית עייפה ועצובה.
הם ידעו על זה. הם מתכננים משהו, וזה אומר שרוב הסיכויים שג'יימס בסדר.
אם זה באמת נכון, אם אף אחד לא פגע בו והוא סתם נתן לי לחשוב ככה-
מישהו נכנס לרכב וקטע את מחשבותיי.
"תקשיבי לאח שלך, נסיכה. אל תצאי מהמכונית." מישהו אמר. "אל תקרא לי נסיכה, חתיכת אידיוט!"
"מיה-"
"לך תזדיין." היא צעקה.
הוא נהם בזעם וקשר את ידיה. "לא! תעזוב אותי! תעזוב אותי!"
הוא קשר גם את ידיי ודמעות דקרו את עיניי.
הוא רכן והעביר את לשונו על צווארה של מיה.
היא יבבה וניסתה להתרחק ממנו ללא הצלחה.
הוא כל כך מפחיד..
"אסור לך לצאת מכאן, מיה. או שאני אתקע לך כדור בראש." הוא לחש לאוזנה של מיה.
"תישארי כאן, מיה. סופיה, את באה איתי." הוא הרים אותי עליו והתכווצתי.
שלא יגע בי.
אני לא יכולה שיגע בי.
זה מפחיד ומרתיע ובא לי להקיא רק מהמחשבה על זה.
הראייה שלי התערפלה מהדמעות, הראש שלי הסתובב והרגשתי שאני עומדת להתעלף.
הדמעות זלגו מעיניי וצרחתי.
"תעזוב אותי! אל תיגע בי! ג'יימס, ג'יימס תעזור לי! תעזור לי, בבקשה.."
הוא נהם בזעם והידק בי את אחיזתו. "תקשיבי לי טוב, זונה קטנה. אם תמשיכי לצרוח, אני אזיין אותך חזק כל כך. לפחות יהיו משמעות לצרחות הנוראיות שלך." הוא נהם ובכיתי.
הוא נישק את צווארי וינק את העור שלי.
זה מגעיל כל כך שזה כבר מפחיד אותי, כולי רועדת ואני מתחננת בתוכי שלא יאנוס אותי. מתחננת שג'יימס ימצא אותי ויעזור לי.
"תעזוב אותי," לחשתי. "תעזוב אותי, בבקשה תעזוב אותי." הוא הרים אותי עליו עוד פעם.
הוא הלך איתי לאיפשהו וזרק אותי על ג'יימס באיזו סמטה חשוכה.
ג'יימס חיבק אותי ונבהלתי. "אל תיגע בי!" צרחתי והתרחקתי ממנו. "אל תיגע בי, ג'יימס." בכיתי.
האיש הלך וג'יימס בחן אותי בדאגה.
דאגה.. חשבתי לעצמי. אם הוא היה דואג לי כל כך הוא לא היה גורם לי להרגיש ככה, הוא לא היה נותן
הוא שרוט בפנים שלו, מהגבה הימנית עד הסנטר בצד שמאל ודם זולג משם.
שפתיי רעדו והתכווצתי.
"מה קרה, יהלום שלי? הוא נגע בך? מה הוא עשה לך?"
"הוא.. הוא-" הוא התקרב אליי והתרחקתי. "למה עשית את זה, ג'יימס? אתה יודע שחשבתי שאתה מת? חשבתי שהם רצחו אותך! למה עשית את זה?! למה עשית את זה?"
"סופיה, אני מצטער, הייתי חייב."
"אתה לא! אתה לא!"
"אני כן, אני מצטער," הוא חיבק אותי ונשק לראשי. "הוא לא פגע בך, נכון?"
"אל תיגע בי, ג'יימס.. ולא, הוא לא פגע בי.. הוא פשוט הזכיר לי את ג'קסון וריי." הוא הנהן והתרחקתי ממנו עוד. "סופיה.. אני באמת לא רציתי לעשות את זה,"
"אני יודעת."
"ואני אוהב אותך."
"גם אני.. אבל.. אבל אני קצת מפחדת,"