עברו ארבעה חודשים מאז שהם התגייסו ופאק הזמן לא פאקינג זז.
ראיתי את דניאל ואיתמר בסך הכל חמש פעמים מאז שהתגייס ואנחנו חזרנו לפנימייה, היו את החודשיים הראשונים שהסתגלתי למצב שהם בבסיס ואני בבית אבל לא חשבתי שזה יהיה קשה יותר כשנחזור ללימודים.
רועי נהיה חולה ויצא לבית, היינו אצלו כמעט כל הזמן וניצלנו כמה שיותר זמן.
בכל פעם שדניאל או איתמר יצאו אני הייתי תקועה בפנימייה כי לא אישרו לי לצאת.
הם מלמלו משהו על ׳זה תחילת שנה אז אנחנו לא מאשרים יציאות׳ וכל השיט הזה, נשבעת זה הרגיש כאילו אני בצבא ולא הם.
כרגע יצא שלא ראיתי את אח שלי וחבר שלי כבר חודשיים.
היום תכננתי לצאת מהפנימייה הזאת גם אם אצטרך לברוח ממנה.
קמתי בשש בבוקר מהמיטה והתחלתי להתארגן, הערתי את נועה ורוני שנרדמו בחדר שלי אתמול בלילה.
כשסיימנו להתארגן הבנות ארגנו תיקים לסופש ואני סימסתי להורים של דניאל שאנחנו עוד כמה דקות יוצאות לצומת גולני.
יש לנו שעה וארבעים נסיעה עד שנגיע.
אמא שלי יצאה וגם המשפחה של דניאל יחד עם הילה.
היום זה המסע כומתה שלהם ואני כמעט בטוחה שהם יצאו באמצע הלילה.
המסלול הוא משהו בסביבות ה57 קילומטר עם אלונקות וכל אחד יסחוב את הווסט שלו עליו.
לפי מה שאני יודעת יש משהו בסביבות חמש או שש עצירות של עשר דקות.
כשהבנות סיימו להתארגן ירדנו ביחד למזכירות לבקש אישור יציאה, או יותר נכון לדרוש אישור יציאה.
התלבשנו בערך אותו דבר.
טייץ שחור, וחולצה צמודה, במקרה שלנו כל אחת הלכה על צבא אחר, אני שחור. נועה ירוק ורוני כחול, לא יודעת למה אבל זה הצבעים שהן בחרו ומאיזו שהיא סיבה זה נראה עליהן יפה.
אני הייתי עם ג׳קט צמוד שהיה סגור חצי ועם נעלי ספור שחורות.
השיער שלנו היה פזור למרות ריבים רבים שיכנעתי את הבנות שמתאים לי פזור ואף אחד לא ישים לב לשינוי.
הגענו למזכירות ונעמדו שלושתנו אחת ליד השניה.
״במה אפשר לעזור לכן בשעה כל כך מוקדמת?״ שאלה המזכירה בנימה שיפוטית, מה כבר יש לה לשפוט.
״אנחנו צריכות אישור יציאה.״
״אישור.״
״לצאת.״ כל אחת אמרה משהו אחר ואני כמעט בטוחה שהיא לא הבינה כלום.
״מה אתן צריכות?״ הסתכלתי שניה על הבנות לאישור ודיברתי.
״אנחנו צריכות אישור יציאה לכל אחת לסופש.״ הבעת פניה הייתה משועשעת והיא פרצה בצחוק מזויף.
היא סתם מתחילה לעצבן אותי.
״משהו מצחיק?״ שאלתי בטון תקיף ופניה הרצינו.
״אין יציאות.״ ענתה בחדות והתחילה איתי קרב מבטים.
״אנחנו לא בצבא אנחנו בסך הכל בפנימייה.״ התערבה רוני מלידי ומבטה של המזכירה עבר ביני לבינה, לבסוף חזר אליי.
״אין. יציאות. ואת ליבי ברגר באת אליי יותר מעשרים פעם מאז שהתחלנו ללמוד וביקשת לצאת, התשובה לא תשתנה.״ בת זונה, בכל פעם שבאתי אליה היא סירבה. אין סיכוי שגם הפעם.
״תראי שרון...״ השתמשתי בשמה הפרטי כאילו אני מדברת עם אימי השיכורה.
״אנחנו נצא כך או כך ולך, יש שני אופציות.״ חיכיתי שתשומת ליבה תהיה מופנת אליי והמשכתי.
״או שנצא מפה בלי אישור ואז תצטרכי להסביר למנהלת איך שלושה בנות יצאו מהפנימייה בלי אישור, והאופציה השניה היא שתתני לנו אישור והמנהלת לא תעשה לך כלום ופשוט תתחקר אותנו כשנחזור בראשון.״ לא משנה מה תבחר אני תכננתי לצאת מפה.
״ליב-״ קטעתי אותה בכעס ״תבחרי. שנדע להתארגן על עצמנו. בכל מצב אנחנו נצא מפה היום אם תרצי או לא תרצי.״ היא מלמלה משהו בשקט ולקחה שלושה דפים מהשידה שלה, כולם בוחרים בדרך הקלה.
הבנות הסתכלו עליי בחיוך ענק ולקחו ממנה את האישורים.
היא הגישה לי את האישור אבל לא שיחררה כשתפסתי איתו.
״תשחררי.״ התעצבנתי ומשכתי את האישור אבל היא לא שיחררה.
״לאן אתן הולכות?״
״לא עניינך.״ היא משכה את הדף חזרה אליה אבל גם אני לא שיחררתי.
״ליבי, לאן אתן יוצאות אני אצטרך להגיד משהו למנהלת.״ היא לא צריכה להגיד למנהלת כלום כי זה לא מעניין אותה.
״אז שתשאל אותי, זה לא פאקינג עניינך.״
״ליבי.״ הזהירה ומשכתי את הדף שוב.
״שרון זה לא פאקינג עניינך תשחררי את האישור המחורבן.״ צעקתי והסתכלתי שניה על הבנות שידעו שאני עוד שניה מתפוצצת.
״בנות תביאו את האופנוע שלי לכניסה.״ אמרתי להן ושחררתי את האישור, אני אצא מפה גם בלי האישור המחורבן.
ברגע שהבנות יצאו מהבניין הכלבה שקוראים לה שרון דיברה.
״את לא יוצאת ליבי.״
״מה זה?״ היא הוזה אם היא חושבת שאני באמת לא אצא, היא גם ככה כבר עיכבה אותנו בחצי שעה.
״שמעת אותי, עד שלא תגידי לאן את הולכת את לא יוצאת.״
״שרון את מתחילה ברגל שמאל.״ הזהרתי אותה, וממש לא טוב להתחיל איתי ברגל שמאל, תשאלו את שיר.
״את כבר התחלת ככה.״ הנהנתי לעצמי, לקחתי עט שהיה על הדלפק בלי שראתה והתרחקתי מהדלפק שלה.
״צפי פגיעה.״ אמרתי לפני שהתקדמתי ליציאה, בלי האישור המזויין.
״ליבי תחזרי לפה!!״
״ליבי את לא יוצאת מהבניין בלי אישור!!״ צעקה מאחוריי אבל אני כבר יצאתי, הלכתי ישירות לרוני ולקחתי את הדף שלה, במקום שהיה השם שלה הוספתי את השם שלי והחזרתי לה את הדף.
״לכו תשימו את זה בתיבה הזאת,״ יש איזו תיבה ששמים בה את כל האישורי יציאה ואין לי מושג מה עושים עם זה אבל בכל פעם ששמתי את זה שם וחזרתי זה לא היה שם.
הדבר היחיד שאני יודעת זה שצריך לשים שם את האישורים.
YOU ARE READING
My Princess - נסיכה שלי
Romanceליבי נאלצת לעבור עם אחיה הגדול לפנימייה בתל אביב. ההורים שלהם לא השאירו להם כל כך הרבה ברירות. שם היא פוגשת חברות חדשות. חברים חדשים. חיים חדשים. הוא ראה אותה והתאהב, בלי לדעת על המשפחה שלה, על העבר שלה או על החיים שלה בכלל. היא ניסתה לברוח מהרגשות...
