נתתי לה את הזמן, פאקינג נתתי לה.
לא הייתי איתה ביום הולדת שלה, היא לא הייתה איתי בסיום האימונים מתקדמים, היא לא הייתה איתי ביום הולדת שלי.
לא באה ליום הולדת של הילה ולא דיברה איתי ביום הולדת של איתמר.
כלום.
שום סימן.
שום רגש.
פאקינג כלום!!
בזמן שאני אוכל את עצמי מבפנים היא נראת מאושרת מבחוץ.
פעם שאלתי אותה מה הצבעים האהובים עליה והיא ענתה
״אדום. כמו דם, או ורדים איך שתרצה, שחור כמו החיים שלי וכחול כמו העיניים שלך.״ ויכולתי להישבע שאם אראה את נואה עוד פעם אחת ישפך הרבה אדום, לא מהסוג שהיא באמת תאהב.
בחיים שלי לא התגעגעתי לצבע של העיניים שלה כמו שהתגעגעתי עכשיו, כל פאקינג אישה שאני רואה אני חושב עליה.
אם זה כי יש לה שיער חום, או אם יש לה קארה, או שיער ארוך, בין אם זה כי יש לה עיניים כחולות או שהיא בגובה שלה, אם הצבע עור דומה לשלה או אם היא לובשת שחור כמו שהיא לובשת הרבה פעמים.
רציתי אותה איתי, לידי. בתוך זרועותיי.
בסיוטים שלי לא תכננתי שהיא תתעלם ממני כאילו אני לא קיים מבחינתה.
אני יוצא היום לרגילה, ועדיין זה מרגיש חסר משמעות אם אין לי למי לחכות, חוץ מלאמא שלי שבתוך תוכה עדיין עצבנית עלי ומאשימה אותי שליבי נפרדה ממני.
למרות שליבי לא אוהבת לקרוא לזה ככה.
הנשף שלה אמור להיות היום, ואני זוכר כמה דיברנו עליו, וכמה בא לי להיות שם.
איתמר הוא הפאקינג איש קשר שלנו.
לא הייתה לה שמלה, ועוד לפני שהיא נפרדה ממני הזמנתי לה שמלה שעלתה לי יותר ממה שהיה לי, ולא רציתי לבטל את ההזמנה, אז ביקשתי מאיתמר לאסוף את השמלה שלה יחד עם הנעליים והפרחים ולשים לה את זה בחדר שלה עם פתק וקופסא.
עליתי למשפט נוסף מאז הפעם האחרונה, על אותה סיבה.
קיבלתי ריתוק לחודש ואיימו להוריד אותי מהתפקיד.
דור הצליח להציל אותי שוב ושינו לנו חדרים.
ואת נואה העיפו מהתפקיד למזלי.
סידרתי את התיק, ווידאתי שאני אצליח להגיע היום לאוטובוס בלי לעלות למשפט.
הגעתי לאוטובוס, עליתי עליו. ונסעתי אליי הביתה, הלוואי והייתי יכול לנסוע לרמת גן בלי לריב איתה אז נסעתי הביתה.
לנתניה.
נ.ק ליבי
״איתמר!!״ צעקתי ורגע אחרי הוא עמד בפתח הדלת שלי.
״מה?״
״מי הביא את זה?״ שאלתי והצבעתי על השמלה השחורה שנצנצה על המיטה, על העקבים השחורים עם החוטים הארוכים ועל הפרחים הכחולים עם הפתק וקופסא קטנה ליד.
״אני.״ רציתי להאמין לו אבל עמוק בתוכי ידעתי שלא הוא קנה את זה, הוא אולי מי שהביא את זה אבל הוא לא קנה את זה.
״איתמר. מי קנה את כל זה.״ שאלתי בכעס והידקתי את החלוק שהיה עליי, עוד שעה הייתי צריכה לצאת, השיער שלי היה אסוף ברשת כדי שלא יהרס והאיפור יצטרך רק חיזוק לשפתיים.
״תקראי את הפתק.״ לא רציתי, כי ידעתי מה יהיה רשום שם.
״איתמר.״ הוא נכנס לחדר.
״תקראי את הפתק ליבי.״ החזקתי את הדמעות כשהוא ניגש לפרחים.
״אני לא רוצה.״ רציתי כל כך. אבל לא הייתי מסוגלת, לא אחרי כל כך הרבה זמן.
״אין לך ברירה.״ הוא לקח את הפתק מהפרחים והחזיק אותו.
״אני לא אלבש את זה.״ ברור שאני אלבש את זה, זו שמלה מהממת ועקבים מושלמים.
״אין לך שמלה אחרת.״ הוא הושיט את ידו עם הפתק אליי אבל לא לקחתי אותו.
״כי אמרת לי לא לקנות!״ צעקתי ומצמצתי כדי להעלים את הדמעות, לפני שבועיים הוא אמר לי לא לקנות שמלה כי יש לו סידור בשבילי, לא חשבתי שזה יראה ככה.
״ליבי. תקראי את הפתק.״ הוא נענע את היד כדי שאקח את הפתק וקולו היה מלא אהדה, על מה אהדה? מאז שהפסקתי לדבר עם דניאל הוא מתנהג אליי כאילו מילה אחת שלו יכולה לשבור אותי.
ואולי זה נכון, אבל זה הנשף שלי היום ואני לא מתכוונת להרוס את זה.
לקחתי ממנו את הפתק, למרות שרציתי לקרוע אותו.
YOU ARE READING
My Princess - נסיכה שלי
Romantizmליבי נאלצת לעבור עם אחיה הגדול לפנימייה בתל אביב. ההורים שלהם לא השאירו להם כל כך הרבה ברירות. שם היא פוגשת חברות חדשות. חברים חדשים. חיים חדשים. הוא ראה אותה והתאהב, בלי לדעת על המשפחה שלה, על העבר שלה או על החיים שלה בכלל. היא ניסתה לברוח מהרגשות...
