נחש של דם

פרק 16

כמה ימים חולפים, ואני לא חוזרת אל הגג. אני גם לא מקיימת שוב תחרות ריצה עם קירו בריצות הליליות. אולם פעמיים היה נדמה לי שזיהיתי אותו רץ יחד איתנו, תמיד שומר על מרחק בטוח ממני. כשסיפרתי לזן על מה שקרה, הוא הסכים איתי שזה מוזר, אך סיכם ואמר שאין מה לחשוש מפניו, כי הוא בשום אופן לא המרגל של סנקה.

אנחנו עובדים על בעיטות באימון של קירו, והוא מתיש אותנו. הוא דורש רמת דיוק גבוהה מאוד ושיווי משקל מושלם. אני בדיוק מבצעת בעיטה בשם 'יוקו גרי', בעיטה צידית, כשאני מרגישה נוכחות מאחורי. אני מעיפה מבט ומזהה את קירו, כל גופי נקפץ כשאני מסתכלת עליו בצפייה מתוחה.

הוא שולח את רגלו בין רגליי ומזיז את רגלי השמאלית מעט. "אתה צריך לתקן את העמידה שלך, ככה תהיה יותר מאוזן והבעיטה יותר יציבה." קולו נמוך והוא מכוון את דבריו לאוזני בלבד.

הוא מסתכל עלי ארוכות כדי לוודא שהבנתי ואני מסוגלת רק להנהן. הוא מהנהן חזרה והולך משם.

אני מסתכלת על זן בעיניים פעורות. זן עוקב אחרי קירו בגבות מכווצות. "אני לא אוהב את זה."

"זאת לא פעם ראשונה שזה קורה." אני מזכירה לו תוך שאני מנסה את הבעיטה עם העמידה המתוקנת. הא, זה באמת יציב יותר, ההרגשה בגוף שונה לגמרי, הכל כאילו מסתדר במקום. "הוא כבר עזר לי בעבר."

"את צודקת, זה לא תקין." זן נעמד בעמדת הגנה, מוכן לספוג את הבעיטה שלי. אני פוגעת בו והוא מתנשף ומתקפל. "וואו, יש הבדל משמעותי בעוצמת הבעיטה."

"אתה בסדר?" אני רק מוודאת.

הוא מתרומם ומעווה את פניו. "אל תדאג, הכל יחזור אליךָ חזרה כשיהיה תורי."

כשאנחנו יוצאים משם לאחר שעה ארוכה לכיוון חדר האוכל, שנינו מלאי חבורות.

באותו הלילה אני מתהפכת מצד לצד, אבל נמנעת מללכת אל הגג, משום שברור לי שקירו יהיה שם. אני לא יודעת מדוע היחס שלו כלפי השתנה, אבל אני ממש לא אוהבת את זה, ורוצה להימנע ממפגש איתו בכל מחיר. אבל אחרי ריצת הלילה, בה לא ראיתי את קירו כלל, הצורך בשקט ואוויר צח גובר. מחוזקת במחשבה שאולי קירו לא יהיה שם כפי שהוא לא היה בריצה אני מחכה שזן ירדם ואז עולה אל הגג.

כשאני פותחת את הדלת, הוא כבר שם. יושב בגבו אלי, צופה אל ים הבטון המנוקד באלפי אורות זעירים. אני יכולה להסתובב ולחזור חזרה, אולי הוא לא שם לב אלי.

במחשבה שניה, למה שאני אתן לקירו למנוע ממני לשבת על הגג ולצפות בכוכבים? הגג לא שייך לו, ואמנם יש עוצר ואני לא אמורה להיות כאן, אבל טכנית הוא לא ממש חלק מהסגל, וטכנית נאמר לנו שאסור לרדת אל הקומות התחתונות, ואני לא ירדתי לשום מקום, אז זה די אזור אפור.

אני נושמת עמוק והולכת אליו, מתיישבת במרחק מה ממנו, כדי שתהיה לי אשליה של פרטיות. חשבתי להתיישב על קצה אחר אבל זה יראה כמעשה פחדני. וחוץ מזה, מהקצה המסוים הזה יש את הנוף הכי יפה.