אני עומדת לבדי ביער, עיניי מכוסות, ידיי ורגליי קשורות. לאחר שאני מבינה שאני בגפי לוקח לי שבריר שניה לקבל את ההחלטה לנסות להשתחרר מכבליי.
כן, יכול להיות שהתרגיל עדיין לא התחיל ואני מפרה את החוקים. אבל כמו שאני מכירה את האקדמיה, הם יעדיפו שנבין את זה לבד.
אז אני לוקחת את ההימור, מפילה את נעליי שהחזקתי עד עכשיו אל הקרקע ומתחילה לחפש דרך לשחרר את ידיי, איזה גזע עץ שאוכל לשפשף את החבל עליו. אני הולכת בזהירות, מגששת את דרכי, עד שכתפי נתקלת בענף נמוך. אני נצמדת אליו ועוקבת אחריו, עד שאני מגיעה אל המקור שלו, אל הגזע. אני מסתובבת בגבי אליו וממששת אותו. זהו גזע רחב ומסוקס, קליפתו מחוספסת ומכוסה סדקים, מושלם בשביל המטרה שלי. בתנועות של כל הגוף, אני מחככת את החבל על הגזע הזה, מפעילה כמה יותר משקל, מנסה לזוז כמה יותר מהר. לא אכפת לי שגם ידיי משתפשפות בתהליך ושקוצים ננעצים תחת עורי.
לאט לאט, אני מרגישה את החבל נחלש ומתדקק.
רק עוד קצת.
אני כבר מזיעה מהמאמץ, אבל לא מפסיקה, אסור לי להפסיק, חיי תלויים בכך.
נכון, החוקים היו שאסור להרוג או לפצוע קשה, ואני יודעת שסאן וקירו מסתובבים ביער. אבל שום דבר מהם לא יעזור לי כשקין יארוב לי עם סכין וידקור אותי בהפתעה. הוא אולי יקבל עונש על כך, אבל אני אהיה מתה.
החבל ניתק ואני תולשת את הכיסוי מעל ראשי, מסתנוורת ומצמצמת את עיניי. השמש עדיין לא עלתה אבל השמיים כבר מוארים כמעט לגמרי. אני ממצמצת בחוזקה, מרגילה את עיניי לאור הפתאומי. כשאני מצליחה לראות משהו, אני מיד מאתרת סלע רחב ומתיישבת עליו באנחת כאב. רגליי משוחררות במהירות ואני מפשילה את המכנס על מנת לבחון את הנזק.
"לעזאזל," אני שואפת אוויר בחדות. כל אזור הקרסול מכוסה בחבורות סגולות וכחולות, והאזור נראה נפוח מאוד. כמעט אי אפשר לשים לב למפרק שלרוב בולט החוצה.
ברור לי שהמטרה הבאה שלי היא לקבע את הרגל, אבל בצורה כזו שעדיין אוכל ללכת. אני מנסה לאלתר משהו בעזרת החבל וענף שמצאתי ודוחסת הכל אל תוך הנעל הכבדה, מקווה שהיא תחזיק את הכל יציב. אני מנסה לעמוד ודורכת על הרגל בזהירות. ואכן הכאב פחת. יופי, זה סימן שכנראה באמת רק נקעתי את הרגל.
אני עוצמת עיניים ומפנימה את המשימה שמולי. הישרדות. אני ממש לא רוצה לחזור לתקופה הזו בחיים שלי.
היו פעמים שהחלטתי שנמאס לי וברחתי מהבית של גברת גאטו, אל הרחוב האכזר. שם נאלצתי להיאבק נגד איתני הטבע ונגד דרי רחוב כמוני על כל דבר שהייתי צריכה. אלא היו תקופות קשות, לא פלא שכל פעם חזרתי אל בית היתומים עם הזנב בין הרגליים.
אולם בכל פעם החכמתי מעט יותר, ואל האתגר הזה אני מגיעה עם שנים של ניסיון. מה שבטוח חסר לכל הטחונים שפה.
YOU ARE READING
נחש של דם
عاطفيةיפן, ניו אדו. קאמי מושלכת אל תוך מאורת הזאבים ומנסה לשרוד. אף אחד לא יודע שהיא שם, ואף אחד לא אמור לדעת... באקדמיית הורוקי הנחשבת, לכל הפסד יש מחיר כבד, ולקאמי יש יותר לאבד מאשר רק חייה שלה. עצם העובדה שהיא שם כבר מעמידה אותה בסכנה, שכן האקדמייה הכ...
