נחש של דם

פרק 33

כשהשוטרים מקיפים אותנו אני אוחזת בידו של קירו ומושכת אותו משם, מתחמקת מכל אנשי המדים, הסגל, התלמידים. אני חייבת להוציא את קירו מכאן, כי הדבר הכי מטריד בכל מה שקורה עכשיו, זה שקירו לא מתנגד אליי, אך גם לא רץ לצידי.

הוא פשוט נמשך אחריי, ידו שמוטה בלפיתתי.

רק רצנו, לא יודעת כמה זמן זה לקח. הדבר הטוב במהלך של סנקה היה, שכולם ראו בדיוק מי אחראי למעשה. לא היה שום סיכוי שיאשימו את קירו ולכן יכולתי לחטוף אותו מבלי לדאוג להשלכות.

לא ידעתי לאן עדיף לפנות, ליער או לגג, אז פשוט נתתי לרגליי לשאת אותי בכל הכאוס הזה. אנשים רצו לכל מקום, בהלה אוחזת בכולם ולנגד עיניי עומדת רק מטרה אחת.

להרחיק את קירו מכל זה.

בסופו של דבר אני מוצאת את עצמנו עומדים באמצע היער, ובדיעבד אני מבינה שזה המקום המושלם. כל כך שליו כאן, הניגוד כמעט צורם לעומת האקדמיה ההומה, שם לא היה שום סיכוי שהייתי יכולה להוביל אותנו בדיסקרטיות אל הגג, המסדרונות שורצים אנשים. כאן, אור השמש משרה אווירה כל כך שונה, אני מקווה שהחום יעורר את קירו קצת. עם קצת מזל אולי אמצא פלג מים ואוכל לשטוף ממנו את כל הדם הזה, או לפחות את רובו. אני מאיטה ועוברת לקצב הליכה נינוח, נותנת לקירו לספוג קצת טבע וחמצן נקי. לפעמים זה כל מה שצריך.

אני שמחה לראות שנראה שהפציעות שספג מהקרב לא קטלניות. נשימתו סדירה, עיניו אמנם בוהות באוויר אבל עדיין יש בהן ברק של חיות, הוא הולך ללא צליעה והדם מאינספור החתכים שספג כבר הפסיק לזלוג.

אני אכן נתקלת בשלולית קטנה, כורעת ברך לידה ומושכת את קירו שיתקרב אלי. הוא מתיישב על הארץ בגמלוניות לא אופיינית לו, עדיין שקט כמו קבר. אני לוקחת את ידיו בידי ומטבילה אותן במים הקרירים, משפשפת אותן בין כפותיי וצופה איך כל הדם והאלימות נשטפים מהן. לאחר מכן אני נוטלת מעט מים בידיי ומעבירה אותן על פניו, שמכוסות בנתזי דם זרים המעורבבים בטיפות דם גדולות יותר שנזלו מהחתכים הרבים שספג במהלך הקרב שלנו. אני מתעכבת במיוחד על הפצעים שאני גרמתי לו, מטפלת בהן בזהירות מלאת אשמה. קדמת הקימונו שלו ספוגה גם היא, אני שולחת יד כדי להתיר את החגורה העבה ומספיגה אותה במים, בד המשי השחור של הקימונו מיד אחריה. אני לא משקיעה זמן בכיבוס שלהן, כי ממילא הם סיימו את תפקידם. עכשיו שנינו אותו הדבר, קירו ואני. ערומים מקו המותניים ומעלה. טוב, אני עם גוזיית ספורט אבל חוץ מזה ממש אין הבדל. ידי הרטובה עוברת על רכסיו ושקעיו של חזהו של קירו, מנסה לנקות אותן מכל זכר לקרב, וצופה כיצד מספר חבורות גדולות כבר מתחילות להיווצר.

העקשן הזה.

"אני מניחה שזהו זה." קולי נישא בדממה, מכוון ספק אל קירו ספק אל עצמי. אכן זוהי סיומה של תקופה. סנקה מת ולא ירדוף אותי יותר, ואלה הרגעים האחרונים שלי על אדמות האקדמיה. אני מניחה שברגע שנחזור יבעטו אותי מכל המדרגות. אני לא מצפה לזה.