נחש של דם

פרק 32

מחיאות הכפיים ותרועות הקהל הופכים לשאגה אחת עוצמתית כשקירו ואני צועדים מתוך חשכת המנהרה אל אור הארנה. אני מרגישה מוקפת, מותקפת, מכל פינה נבטים אלי פרצופים צועקים, סקרנים וצמאי דם. מולי, בתא מוגבה ונפרד מהשאר יושב על כיסא מפואר סנקה, נועץ בי מבט ומוחא כפיים באיטיות, כלל לא טורח להכיר בנוכחותו של בנו הבכור הצועד לצידי לקראת המוות האפשרי שלו.

אני מתחילה לפקפק בהחלטה לא להרוג אותו וזהו.

אבל אנחנו טובים יותר מזה. אין לנו את הזכות לקטוף נשמה של מישהו אחר, גם היא כל כך רקובה ורעילה עד כי כמעט לא נשאר ממנה כלום. אנחנו מעל זה, קירו מעל זה.

קירו ואני פוסעים באיטיות בדרכנו אל הזירה עצמה, אור השמש הזורחת מעלינו כמעט מסנוור אותי. עם כל צעד אני מרגישה את החבל על צווארי מתהדק, ואני לא רואה מוצא חוץ מאשר לעלות על המזרן ולהילחם. רק שהפעם במקום לתת את כל כוחי, אתרכז כולי בריסון עצמי.

אחד מהשינפאן, ארבעה שופטים היושבים בפינות הזירה ושופטים יחד את הקרב, מותח את חבל הקטיפה העליון כלפי מעלה ומורה לנו להיכנס.

אני בולעת את החרדה שגואה בקרבי ופוסעת פנימה ראשונה. מעולם לא פחדתי לפני קרב כמו עכשיו.

קירו נכנס גם הוא ונעמד מולי, רחוק בצד השני. אני רוצה לרוץ אליו ולחבק אותו, לשאוב מקרבתו נחמה. שלשלאות דמיוניות כובלות את ידיי ורגליי ואיני יכולה לבצע אפילו צעד. אסור לי להפגין חיבה כלפיו, לא מול כל הקהל הרחב הזה. שופט נעמד בינינו ומתחיל לדבר, מסביר על חוקי הקרב, מה אסור לעשות ואיזה קווים אסור לחצות. כל מי שבאולם הזה כבר יודע אותם בעל פה, אבל זאת יותר מסורת מאשר תזכורת אמיתית. אני לא שומעת מילה, עיניי נעולות על העיניים השחורות מעבר לגוף השופט, מסתכלות אליי בניצוץ מוכר.

השינפאן צועד אחורה ומניח את ידיו באוויר בינינו כשכפות ידיו אחת מול השניה, ברגע שהוא מחווה בהן כלפי פנימה בתנועה חדה וצועק "האג'ימה!", הקרב מתחיל.

אני קופצת קדימה בתקיפות ובועטת מהר ולמעלה, מפספסת בסנטימטר את רקתו של קירו. הוא בקושי טורח להעמיד פנים שהוא מתחמק וצופה בי עם גיחוך על פניו. כדי למשוך זמן, במקום להחזיר את רגלי למקומה אני משלימה את התנועה ומבצעת סיבוב, שנראה מרשים מבחוץ אבל חסר כל משמעות בקרב אמיתי. בינתיים, לא נראה שקירו עושה צעד לעברי.

"נו כבר," אני מסננת לו בין שיניי ומכה בבטנו באגרוף רפה. "אני מבינה שאתה רוצה למות, אבל בכל מקרה אנחנו צריכים למשוך זמן קודם לכן."

הוא ממצמץ אלי ונראה שהוא מתעשת, כי תנועת האגן שלו מבשרת לי על אגרוף שעומד ליצור מגע עם חזי. אני עומדת במקום עד שזה מאוחר מדי ואז מתחילה את תנועת ההגנה הנגדית. כמובן שאני לא מספיקה והמכה פוגעת ביעדה. אני נאנחת בקולניות ולוקחת כמה צעדים אחורה, מגזימה את התנופה.