לשחק עם שון קלי

פרק בונוס 3

היה רגע מדויק שבו הבנתי שאני כבר לא חולמת, אלא ערה לגמרי. זה היה הרגע שבו הרגשתי את שון מאחוריי. נוקשה. אני לא בטוחה אם זאת הייתה הזקפה שלו שגרמה לי להיצמד לקיר בבהלה, כאילו שמעולם לא הרגשתי יותר ממנה, או ידיו של שון שעדיין החזיקו אותי קרוב לחזהו החם, אבל קול צווחה קטן נפלט ממני והעיר את שון.
אם חשבתי שהתגובה שלי הייתה מעט קיצונית זה כבר היה מאוחר מדי. עיניו של שון נפקחו מיד, כמו בסרטי האימה הישנים שהדמות הראשית מבינה שהיא עומדת להירצח בכל רגע נתון. רק שהפעם זאת הייתה אני, והתגובה שלי גרמה לשון להחליק מהמיטה בזמן שבניסיון ההצלה האחרון שלו הוא ניסה להיאחז בכרית, אך גם היא התגלגלה יחד איתו מחוץ לגבולות המיטה.
״אוי אלוהים!״ קראתי ועד כמה שהבטן העגולה שלי אפשרה לי התרוממתי מהמיטה והצצתי מעבר לה, אל שון. גבותיו עדיין היו מכווצות, כאילו לא הבין איך הוא הגיע למצב הזה, ואני כבר לא יכולתי לשלוט בעצמי. צחוק מבוהל בהתחלה פרץ ממני עד שממש נאלצתי להחזיק בשידה הקטנה כדי למנוע מעצמי למעוד לרצפה ביחד איתו.
שפתיו של שון התעקלו בצדדים והוא הניד בראשו מצד לצד, ״את מנסה להרוג אותי אישה?״ חיוכו התרחב לקול צחוקי שהתגבר עד שכמעט נשען לאחור כדי להקשיב לי מאבדת את זה.
״אני כל כך מצטערת״ אמרתי וניגבתי את לחיי הדומעות, ״אני לא יודעת למה נבהלתי ככה״ לפתע הצחוק פסק כשהבחנתי בסיבה שגרמה מלכתחילה לבוקר הזה להיפתח באופן הזה. היא עדיין הייתה שם. הזקפה אני מתכוונת. גלויה לגמרי בתוך תחתוני הבוקסר הלבנים של קלווין קליין, קוראת לי לבחון אותה יותר לעומק. אלוהים. הורמונים מטופשים.
״א-אני ח-ייבת להתפנות. זאת אומרת לקום. להשתין.״ פלטתי בזמן שהלחיים שלי התחממו. שון לא זז ממקומו, הוא לגמרי עלה עליי וזה לא הפריע לו. להיפך, הוא נשען לאחור כמו דוגמן מזורגג, נותן לי לגמגם מילים משונות ולחמוק אל חדר האמבטיה.

בחנתי את דמותי במראה. נראיתי סמוקה לגמרי עם שיער מקורזל שהיה זקוק נואשות למקלחת. חיממתי את המים באמבטיה והורדתי את החולצה הגדולה שאיתה ישנתי בלילה. עשיתי לעצמי מיני טיפול עשרת אלפים בזמן הזה. הייתי חייבת להרגיש רעננה, בעיקר אחרי הנסיעה הארוכה והלילה לצד שון. לא התכוונתי להשתהות יותר מדי במחשבה על כך. בסך הכל ישנו יחד, עשינו את זה אינספור פעמים בעבר. רק שהפעם לא היינו יותר יחד, והוא ניצל אותי כדי לשמור על המוניטין הציבורי שלו.
כן... אם לרגע חשבתי שאני מסוגלת להתגבר על הרגש המכוער שהופיע בחזה שלי, טעיתי. זה עדיין היה שם. תחושת הבגידה, המבט מוכה ההבנה, עד כמה שהרגשתי קטנה ומיותרת באותם רגעים. עוד עשרות מחוות וסליחות לא היו יכולים לשנות את זה. זה עדיין בער בי והכאיב לי. לפעמים הרגשתי שאילו לא הייתי נכנסת להריון שון היה מפסיק לנסות להחזיר אותי אליו. כאילו שההריון כבל אותו אליי, ועכשיו הוא יעשה הכל כדי ליצור משפחה מושלמת כמו שתמיד חלם.
ניסיתי בכל כוחי לא לחשוב על זה, זה גרם לי להרגיש אפילו יותר גרוע, וזה לא הגיע לתינוק הקטן שבבטן שלי. כבר עכשיו אהבתי אותו יותר מכל דבר שבעולם, והייתי מוכנה להגן עליו בכל מחיר.