לשחק עם שון קלי

הרגע שלי - פרק 25

לכל אחד בעולם הזה יש מספר רגעים שהוא מייחל בכל ליבו לשכוח מהם, למחוק אותם מהראש שלו ושלעולם לא יעזו לבצבץ ביום קשה.
רגעים כאלה שאתה יודע שאם תזכר בהם אפילו ביום הכי טוב בחייך תשבר שוב ושוב לא משנה כמה חזק או אמיץ אתה.
מסוג הרגעים שהלב שלך שוכח איך לפעום, שהנשימה שלך מתבלבלת גם היא ולכמה דקות משמעותיות נעצרת כלא הייתה.
לכל אחד יש רגע כזה והמקרה הבא בהחלט היה הרגע שלי.

בין עשרות האנשים שרקדו והשתוללו סביבי היו זוג עיניים יחידות שריתקו אותי אליהם.
הגבר הזה שמרעיד את כל עולמי תחת נעלי המעצבים היוקרתיות להחריד שלו שעד לפני כמה חודשים הקאתי עליהם, מביט בי עכשיו אך אני כבר לא מצליחה לזהות אותו.
הברונטית שישבה על ברכיו לפתע הבחינה בי גם ובתנועה מהירה עטפה ברכושניות את מותניו של האחד שאהבתי יותר מהכל.
משהו חם זרם בשביל על הלחי שלי עד שפגע בחזה שלי.
מה זה דמעות?
״נואל..״ מישהו אמר אבל קולו עבר לידי כמו רוח.
בחיוך אכזרי הבחור שלי הרים את ידיו והצמיד את הברונטית אליו, קרוב.
לכמה שניות תהיתי אם אני אולי עוד ישנה אך שהבחורה רכנה אל צווארו של שון הבנתי שאני ערה לחלוטין.
ערה בתוך סיוט.
״נואל הוא לא יודע מה הוא עושה״ מישל משך את פניי אליו, עיניו נראו זועמות ועם זאת גם מתחננות.
בלי מילים דחפתי אותו ממני ורצתי לכיוון רחבת הריקודים.
״נואל?? מה קרה לך?!״ אמילי החזיקה חזק בידיי, מנסה לקרא אותי מבעד לכל הדמעות.
״אני רוצה ללכת״ המילים שלי נבלעו וכמעט היו לא מובנות בהתקף הבכי שלי.
אמילי הינהנה בחדות והוציאה אותי מהמועדון הארור הזה.

הנסיעה במונית נראתה כמו נצח, הבזקים של ידיו של שון על מישהי אחרת חלפו כל רגע במוחי.
בזמן שאמילי גררה אותי מחוץ למועדון היא הצליחה להבחין גם היא במחזה הנורא שצפיתי. אני מניחה שאם לא הייתי במצב כזה של חוסר אונים היא הייתה מסתערת על שון וקורעת אותו לחתיכות קטנות ויפות.
״בן זונה!״ אמילי צעקה ואיגרפה את כפות ידיה בשנייה שהגענו שוב למקום הבטוח שלי, החדר שלי.
היא התהלכה הלוך ושוב רוקעת ברגליה בכעס ״אני פשוט לא מצליחה להבין מה זה היה!״, ידיה השתחררו מהאגרוף ואחזו בכיסא עד שכמעט הלבינו מהלפיתה ״ברגע אחד הוא מגונן עלייך כאילו את הפאקינג עולם שלו וברגע שני הוא נוגע במישהי אחרת?! מה דפוק איתו-״ אמילי הפסיקה כששמה לב לדמעות שלי.
״נואל בייבי בבקשה אל תבכי הוא לא שווה את זה״ ברכות היא ניגבה את פניי והושיטה לי חבילת טישו.
״אנ..אני לא יכ..ול..ה״ ניסיתי בכל כוחי לנשום נורמלי בין התקף הבכי שלי.
״היי תנשמי איתי״ היא הורתה לי ואחזה בכפות ידיי הרועדות.
ניסיתי לחקות את הנשימות והשאיפות שלה, אך שלי יצאו כל כך מהר מפי עד שהרגשתי נמלים מטפסות להן על כל גופי.
״את יכולה אלי תחזרי אחריי״ היא גייסה את המבט הכי מעודד שהצליחה אבל מתחת לזוג העיניים החומות שלה יכלתי לראות את הדאגה.
הנדתי בראשי בשלילה ועצמתי את עיניי, אני יכולה לעשות את זה.
״מעולה את כמעט שם״ היא המשיכה לנשום עמוק ולשאוף באיטיות, נאחזתי בעינייה וחזרתי אחריה עד שתחושת הנמלים פסקה לחלוטין.
״הצלחת״ היא חייכה אליי חיוך רועד, ״תשכבי פה אני רצה להביא לך מים, את חיוורת לגמרי״ אמילי יצאה במהירות מהחדר.
משכתי בשמלה הצמודה שחנקה את גופי ובמשיכה הסרתי אותה מעל ראשי, לבשתי את החולצת פיג׳מה הארוכה שלי ונכנסתי מתחת לפוך החם.
אמילי שבה אל החדר עם עיניים מעט אדומות ונעלה את הדלת לפני שנכנסה למיטה יחד איתי.
״כמה פעמים?״ היא שאלה והגישה לי את הכוס מים.
לגמתי את כל תכולתה בשלוק אחד והשענתי את גופי על גב המיטה ״למה את מתכוונת?״ קולי רעד.
״כמה פעמים היו לך התקפי חרדה מאז שהגעת לניו יורק?״ עיניה חקרו אותי, נעוצות בי היטב לוודא שאני לא משקרת.
״זאת הפעם השלישית״ העברתי את ידיי על שמיכה.
אמילי נאנחה בכעס ״ולמה לעזאזל לא אמרת לי? אשלי יודעת בכלל?״
״לא ואת לא תעזי להגיד לה!״
״נואל לא היו לך התקפי חרדה מאז המקרה עם ג׳ייסון! למה לא סיפרת לי?״
״אני לא רציתי סתם להדאיג אותך״ אמרתי בתסכול.
״סתם להדאיג אותי? החברה הכי טובה שלי יושבת כאן איתי ואני כבר לא מצליחה לזהות אותה. פעם היית מספרת לי הכל, את לא צריכה לשמור דברים כאלה לעצמך״
״אני פשוט מטומטמת״ השפה התחתונה שלי רעדה ולכדתי אותה בשיניי.
״את לא! היחיד שמטומטם הוא האפס שגר בבית הזה, אבל הוא לא ראוי שידברו עליו כרגע״
״אני מרגישה מרוקנת״ לחשתי בכדי להסתיר את השבריריות שלי, ״אני צריכה לישון קצת״.
אמילי הברישה לאחור את שיערי ופנתה לכבות את האור בחדר.
חושך התמלא בכל פינה ונשמתי עמוק לפני שחפרתי את ראשי בתוך בכרית.
אני רחוקה שנות אור מלישון עכשיו אבל הייתי צריכה את השקט הזה וידעתי שאמילי לא תניח לי בקרוב אחרי ההתקף חרדה שלי.
דמעות בלתי רצויות ירדו אל הכרית והרטיבו אותה, ואז השאלות התחילו להציף אותי.
למה? מה לעזאזל קרה ששון הלך להתנחם בזרועותיה של מישהי אחרת שעד לפני כמה שעות אמר לי שאני היחידה שאכפת לו ממנה.
כנראה שאפסים תמיד ישארו אפסים.
בשניות האחרונות לפני שעיניי נעצמו ושקעתי לשינה התפללתי בכל מאודי לקום מהסיוט הנורא הזה.

חבטות מטורפות נשמעו על דלת העץ שלי.
התיישבתי על המיטה מבולבלת, עיניי שרפו מכמות הדמעות שהמשיכו לרדת עד הרגע בו נרדמתי.
החבטות התחזקו מרגע לרגע.
מה קורה פה?
״נואל אני נשבע שאם לא תפתחי את הדלת המזויינת הזאת אני אשבור אותה!״ קולו של שון נשמע מחוץ לחדר שלי.
״מה זה הרעש הזה?״ אמילי הסירה את השמיכה מעלינו.
הדפיקות החזקות המשיכו ולרגע חשבתי שראיתי את הדלת כמעט מתנדנדת במקומה.
״תפתחי כבר את הדלת!!״ שון צעק.
אמילי הדליקה את מנורת הלילה שלי והביטה בי בשאלה, הנדתי בראשי.
אני לא מעוניינת שהוא יכנס לכאן.
היא הינהנה וקמה אל הדלת ״יש לך בדיוק חמש שניות לעוף מפה לפני שאני אדאג באופן אישי שלא תתקרב לנואל יותר״ אמילי אמרה בסמכותיות.
״מה לעזאזל?! נואל תפתחי עכשיו את הדלת!״ הוא המשיך להכות את הדלת המסכנה של חדרי.
אמילי יצאה החוצה וטרקה את הדלת מאחוריה.
אוי לא.
החזקתי את השמיכה על בטני במגננה מוכנה לרגע שהוא יפרוץ לחדר.
סטירה מצלצלת נשמעה ורצף של קללות נגרר אחריה ״את פסיכית לגמרי!״
״אל תעז בחיים לפגוע בחברה שלי חתיכת אפס!״
״אמילי!״ צעקתי בקול שבור, תשומת ליבה חזרה אליי.
היא שבה לחדר ונעלה את הדלת במהירות.
״זה הגיע לו״ היא שיפשפה את ידיה על מכנסי הפיג׳מה שלה וחזרה אל המיטה.
הדפיקות של שון נשמעו חלשות יותר ממקודם ״פאק בייבי תפתחי את הדלת ותתני לי להסביר לך הכל״.
ידיה החמימות של אמילי עטפו אותי והתקפלתי לצד גופה בתנוחת עובר, ואני חשבתי שמכסת הדמעות שלי נגמרה.
״אני כל כך אדיוט, אני מצטער נואל״ הוא המשיך ולפי הבום הקטן שנשמע נדמה היה כי הוא השעין את מצחו כנגד הדלת.
כפות ידיי נצמדו אל אוזניי בניסיון לעמעם את קולו.
״בבקשה בייבי״ הוא התחנן ולא חדל מהדפיקות.
קברתי את ראשי מתחת לכרית ועצמתי את עיניי בחוזקה.
הלב שלי בער מכאב אבל לא הייתי מסוגלת לצאת החוצה ולהתמודד עם הבן אדם היחיד ששובר שוב ושוב אותי, ובכל זאת אני מוצאת את עצמי כרגע שבורה יותר מתמיד.
עיניי נעשו כבדות ונרדמתי כשקולו של שון מתחנן אליי בין החלומות.

עיניי נפקחו מהאור שחדר דרך התריסים הגדולים בחלוני.
הצצתי על אמילי שישנה שינה עמוקה וגלשתי מחוץ למיטה אל חדר המקלחת שלי.
מצמצתי כמה פעמים כדי לזהות את הדמות שעומדת לפני, היא לא יכולה להיות אני.
לדמות הזאת היו עיניים נפוחות ואדומות, כל צבע כחול שהיה להן הפך לאפור. השפתיים של הדמות היו פעורות וגדולות יותר מהרגיל, השיער כמובן לא עשה חסד והתפרע לכל כיוון.
שטפתי את פניי וקשרתי את שיערי בגומייה לפקעת מרושלת.
הגרון שלי שרף והייתי חייבת לשתות מים ורצוי גם כדור אדוויל אחד. או שניים.
פתחתי את המנעול וכמעט נתקלתי בגוף ששרוע על סף הדלת שלי.
עיניו של שון היו עצומות ופיו נפער מעט בנחירות חרישיות וכמעט בלתי מורגשות, הוא הצטנף על הקיר וידיו החליקו אל הכניסה של חדרי.
פניו נראו מותשות לחלוטין והצלחתי להבחין באדמומיות מסביב לאיזור העיניים שלו, הוא בכה?
גופו התכווץ וסביר להניח ששריריו יהיו תפוסים ברגע שיתעורר.
לפתע זוג עיניים ירוקות וכבויות הביטו בי ושוב העולם שלי חדל מלהתקיים.

———————————————————————
מצטערת על השעה המאוחרת אבל רציתי לעלות את הפרק
בשבילכן! אשמח לשמוע את דעתכן!
אוהבת עד הירח ובחזרה✨💖🌜