לשחק עם שון קלי

פרק בונוס 4

לפעמים ימים משתבשים. אתה קם בבוקר ושום דבר לא הולך כמתוכנן. פספסת את הרכבת, איחרת לעבודה ודרכת על שלולית שהרטיבה את הנעליים החדשות שלך, המנהל היה עצבני עלייך, ושכחת את ארוחת הצהריים בבית. כולנו עוברים ימים כאלה וזה בהחלט היה היום שלי.
זה היה הערב האחרון שלנו בבית של סופיה, הערב האחרון בו אצטרך להעמיד פנים שאני בת הזוג של שון. הלילה הקודם של טקס האשכבה לא היה פשוט. סופיה הייתה שבורת לב לגמרי. אחרי שכולם הלכו דאגנו לסדר את הבית בשקט, ולאחר מכן ישבנו איתה בפינת הישיבה שבסלון, מקשיבים לכל מילה ודמעה שהיא הייתה צריכה לפרוק.
היילי למזלנו נרדמה בשלב די מוקדם של הערב, כך שלא הייתי צריכה לחשוש שתראה את אימה ברגעים הקשים האלה, אבל שון לעומת זאת היה צריך לאסוף את עצמו. הכרתי מקרוב את התנועה של כתפיו הנוקשות. הוא החזיק את עצמו כדי להיות שם בשביל אימא שלו. ידעתי שלא יהיה שמץ של סיכוי שהוא יתפרק מולה, הוא היה חייב להיות המשענת שלה, לא משנה עד כמה הוא כואב את כאבה. הוא היה חייב להיות פשוט שון. הבחור שסחרר לי את הראש מהרגע הראשון שהכרתי את מי שהוא באמת.

החזקנו ושמענו את סופיה עד שכבר לא נשאר לה עוד מה להוציא. כשהיא היא נרדמה מבכי בכורסה הקטנה, שון אסף אותה בין זרועותיו ולפתע התחלפו התפקידים בין אימא לבנה. הלכתי אחריו בדממה במעלה המדרגות ועזרתי לו להכניס את אימו למיטתה, צפיתי בו בפינת החדר מכסה אותה בשמיכה הרכה, דואג שיהיה לה נוח גם בשנתה. כשסגרנו את דלת חדר הילדות של שון ידעתי שהוא זקוק לי. הוא לא היה צריך להגיד את זה.
ברגע הזה החלטתי לשים בצד את כל מה שעברנו בחודשים האחרונים ופשוט להיות שם איתו. נכנסתי לצד שלי במיטה וברגע שבו הוא הסיר את המכנסיים המחויטים והחולצה המכופתרת שלו התכרבלתי לתוך גופו החם. ליטפתי בשבילים עדינים את חזהו הרחב והשענתי את ראשי על הנקודה הפועמת של ליבו. הוא מיד רכן לתוך גופי וגמע את כל מה שיכולתי לתת. סנטרו המחוספס נשען על קצה ראשי וידיו הארוכות קירבו אותי אליו הכי קרוב שרק היה יכול. גם אם הוא חשב שזה די משונה המצב בו אנחנו נמצאים, הוא לא אמר דבר. גם אם חשבתי ששמעתי משיכה קטנה מאפו, לא אמרתי דבר. החזקנו אחד את השנייה כל הלילה, עד שהשמש ביצבצה והעירה אותנו מהתנומה הקצרה.

אני לא בטוחה אם זאת הייתה הקרבה הממושכת לצד שון אחרי חודשים של מרחק, או העובדה שישנו יחד בלילות האחרונים, אבל הרגשתי שדעתי התחרפנה. הייתי מתוסכלת. מתוסכלת מינית. אלוהים, מעולם לא הרגשתי צורך כל כך גדול בלהיות מסופקת. שון לא היה כלול ברשימת האופציות שלי, ובכנות לא יכולתי בכלל לחשוב על רשימה כזאת, שלא לדבר על הבטן העגולה שלי שכמעט חסמה את הגישה של ידיי לטפל בעצמי. חרא. שיט. התסכול הזה גרם לי להיות לא נחמדה, וזה נאמר בלשון המעטה. יכול להיות שהיום המשובש שלי קרה למעשה באשמתי, אבל כרגע לא יכולתי להודות בזה.
החלטנו לקחת את היום האחרון שלנו בבית של סופיה באיטיות, לא מיהרנו לקום בבוקר, לא הזדרזנו להכין את ארוחת הצהריים, פשוט זרמנו עם הרגשות של סופיה וניסינו להיות שם בשבילה. אני נשבעת שניסיתי להתעלם מהדחפים ששיגעו אותי, אבל הסבלנות שלי החלה לפקוע כשהבטן שלי קירקה בקול גדול בזמן ששיחקנו עם היילי. עיניו של שון זינקו אליי והוא היה נראה כאילו חטף אגרוף בפנים, ״בייב למה לא אמרת לי שאת רעבה?״ הוא מיד קם על רגליו והלך למטבח עוד לפני שהספקתי לענות. לא העליתי בדעתי להגיד כי למען האמת הייתי רעבה בכל שעה שהתחלפה, וידעתי שבקרוב שוב נאכל. שון העלה ריחות מדהימים מהמטבח וגרם לי להיגרר לשם די במהירות. הוא הכין לי את הפרנץ׳ טוסט שכל כך אהבתי לאכול כשגרנו יחד בזמן הצילומים. אוף. למה הוא חייב להיות כזה טוב בהכל?
במקום להנות מהארוחה המפנקת שלי הייתי עסוקה בניסיונות להזכיר לעצמי למה שון הוא לא הבחור בשבילי. הנסיונות האלה לא צלחו ודי מהר המחשבות שלי נגררו למקומות שהן לא היו צריכות להיות בהם. כמו למשל בפעם ההיא ששון היה שלושה ימים בצילומי חוץ ובשנייה שחזר הביתה זינקנו אחד על השנייה, או ביום ההוא של הצילומים בים שהמראה שלי בבגד ים חרפן את שון עד שמצאנו את עצמנו עושים דברים עמוק בתוך המים, כשצוות ההפקה לא מודע למתרחש בינינו.
״זה לא טעים לך?״ הקול של שון פוצץ את הזיכרונות והחזיר אותי למציאות.
הריון מטופש. הורמונים מטופשים. גבר מטופש. לא יכולתי להישיר אליו מבט כי כבר באמת חששתי שאדמיין אותו עירום באמצע המטבח אם רק אביט בו. במקום זה פלטתי צווחה של ״טעים ממש!״ וטרפתי את כל האוכל שהכין לי.