לשחק עם שון קלי

סופר שון - פרק 22

״אמא!״ רצתי וקפצתי על רגליה של אימי שלא איחרה ועטפה אותי בחיבוק מוחץ.
״הייתי צריכה לנחש שתפחדי מהסופה..״ היא מילמלה לתוך שיערי וליטפה את גבי בתנועות מרגיעות.
קברתי את ראשי בין ידיה והאזנתי בדממה למנגינה שיצאה מגרונה, לאט לאט הרגשתי את גופי נרגע והנשימה שלי חוזרת להיות סדירה ״אמא אני יכולה לישון איתכם הלילה?״ לחשתי בקול התינוקי שלי.
״בטח אל שלי״ היא השכיבה אותי לצידה במיטה בינה לבין אבי, ידיה עטפו אותי בהגנה ונצמדתי אליה שואפת את ריח הלבנדר שלה.
״הכל בסדר קטנטונת?״ אבא מחא את דמעותיי היבשות.
הנהנתי בראשי, הוא נשק למצחי וחיבק אותי מהצד השני כך שהרגשתי כמו סנדוויץ׳ קטן וחמים.
רעמים וברקים ריקדו מחוץ לחלון אך כבר לא פחדתי.
הייתי במקום הכי בטוח שיש, מחובקת משני צדדי על ידי האנשים האהובים עליי בכל העולם.
עיניי נעשו כבדות ותוך כמה רגעים שקעתי לשינה עמוקה ומתוקה.

התעוררתי בבהלה.
הלב שלי פעם כמו משוגע, התיישבתי על המיטה ואחזתי בחזה שלי מרגישה את הדופק עומד להתפרץ מבעד לחולצה.
רעם נשמע מחוץ לחלון וקפצתי במקומי.
סופות מטופשות.
שאפתי ונשפתי שוב ושוב, דמעות חמימות החליקו מעיניי ופגעו בשמיכת הצמר שלי.
פתאום בחושך הזה החדר נראה מפחיד מתמיד.
נהמתי בתסכול שלא הצלחתי להתעשת על עצמי, ידיי גיששו אחר המנורת לילה שלי והדלקתי אותה.
תמונתה של אימי עמדה ליד המנורה, מחייכת אליי בין כל הטירוף הזה. הצמדתי אותה אל ליבי ובכיתי בשקט.
מאז שאני זוכרת את עצמי פחדתי מסופות ברקים ורעמים. הרגשתי חסרת אונים בקטע הזה של החורף, שנאתי את העובדה שגם בגיל עשרים ושתיים אני עדיין אותה ילדה פחדנית.
אמא שלי נהגה לבלות ליד מיטתי כל לילה בו הייתה סופה, היא היתה מלטפת את גבי ומזמזמת את שיר הערש שלי.
בלילות קשים יותר הייתי ישנה איתה ועם אבא, מחוצה בניהם. זאת הייתה ההרגשה הכי טובה בעולם.
אחת כזאת שלא אזכה לחוות שוב..
קמתי מהמיטה, גוררת אחריי כרית ושמיכה. אני לא מסוגלת להשאר בחדר הזה.
אילתרתי מיטה חדשה על הספה בסלון והצבתי על שולחן הקפה מולי את תמונתה של אימי, עוד רעם נשמע ומיד אחריו אור ברק נראה. עצמתי את עיניי בחוזקה והצטנפתי לתנוחת עובר תחת השמיכה שלי. רעד בלתי נשלט תפס את גופי והדמעות זלגו להן, התאמצתי בכל כוחי להתעלם מהרעשים עד שנרדמתי.