לשחק עם שון קלי

ערב חג המולד שלנו - פרק 37

״את בטוחה שאת לא רוצה לטוס איתי לוושינגטון?״ אשלי שאלה את אותה שאלה בפעם המי יודע כמה.
״אני בטוחה״
״אם את רוצה לבוא איתי אני אסדר את זה בתוך כמה שניות, אני מכירה סוכן נסיעות שלמ-״
״אשלי אמרתי שאני בטוחה״ קטעתי אותה ודחפתי אותה קלות מחוץ לדלת הראשית של האחוזה.
״אוקיי״ היא לקחה נשימה עמוקה והביטה בי מודאגת, ״את תסתדרי לבד? אני יודעת שוושינגטון לא רחוקה אבל רק את ושון נשארים כאן״.
נאנחתי בייאוש אך נתתי לחיוך הקטן שלי לחמוק החוצה ״אנחנו נסתדר אין לך מה לדאוג, מבטיחה לעדכן אותך בכל יום״.
״כל שעה?״
״כל עשר שעות״
״כל חמש שעות וזאת החלטה סופית, להתראות!״ אשלי רצה אל המונית שחיכתה לה בחוץ לפני שאספיק למחות.
צחקתי בעודי סוגרת את הדלת, היא כזאת היסטרית לפעמים. אבל בהחלט זכיתי שהיא חלק מהחיים שלי.
״מה כל כך מצחיק?״ שון קרא מהספה ומשך במותניי לעמוד מולו.
״אשלי פוחדת להשאיר אותי לבד איתך״ לחצתי על אפו והנחתי את ידיי על החזה הרחב שלו.
״אני מניח שיש לה סיבה טובה״ ידיו ירדו ממותניי אל ישבני ותפסו בו חזק.
הצרתי את עיניי לעומתו והרמתי חזרה את ידיו למעלה ״תיזהר״ אמרתי בקול הכי מאיים שלי שמסתבר שלא עבד, שון התפוצץ מצחוק והושיב אותי בחיקו.
״בייבי את הבן אדם הכי פחות מאיים שהכרתי בחיי״ הוא נישק את שפתיי.
נאנחתי בדרמטיות ונשענתי לתוכו ״אני עובדת על זה״, שון השמיע כמה גיחוכים שנקטעו ברגע שהבטתי בו מרוגזת.

״אנחנו צריכים ללכת לקניון״ קפצתי כשנזכרתי בארוחת החג מחר.
״למה?״ הוא העביר קבוצת שערות סוררות למאחוריי אוזני.
״צריך לקנות לאבא שלך מתנת חג״ אמרתי את המובן מאליו.
שון השמיע קול נחירה והצמיד אותי בחזרה לחזה שלו ״אנחנו לא קונים לו שום דבר, אנחנו עסוקים כרגע״.
״עסוקים במה?״ קולי יצא מעומעם מתוך חזהו.
״קודם כל אני מחבק אותך ממש עכשיו אם לא שמת לב״ הוא הביט בי כאילו אני המשוגעת מבנינו, ״ומיד אחרי זה אני צריך שתנשקי אותי כאן״ הוא הצביע על השפתיים המלאות שלו.
״עוד משהו?״
״האמת שאני אשמח שתנשקי אותי גם כאן״ הוא הצביע עכשיו על צווארו, ״וכאן וכאן וכאן״ הוא המשיך והצביע על כל חלק בגופו.
צחקתי וגילגלתי את עיניי ״אני מבטיחה שנחזור אני אתן לך מיליון נשיקות״.
הוא הרים את הגבה שלו בהפתעה ״את מנסה לשחד אותי גברת סקוט?״.
הסתכלתי עליו בפרצוף הכי תמים שלי ועפעפתי בריסיי במתיקות ״מה פתאום״.
״חבל כי זה לגמרי עובד לך״ חיוכו הזחוח הופיע ושפתיו נצמדו אל שפתיי.

״היית צריך ללבוש את הפאה שאמרתי לך״ נשכתי את שפתיי בניסיון לא לצחוק. מכיוון ששון הוא בין השחקנים הכי מוכרים בעולם פעולה פשוטה כמו ללכת לקניון לא ממש באה בחשבון, אומנם זה קניון ענקי ואפשר להשתלב בו אך עדיין זה מצריך כמה הכנות מראש.
למשל הוא לבש את הקפוצון שלו על ראשו ומתחתיו נח כובע בייסבול האדום שלו, שכמובן הונמך עד גובה העיניים.
אני לעומותו פחות מוכרת אז הסתפקתי בכובע בייסבול נוסף שלו.
״אני לא לובש פאה בלונדינית עם פאקינג צמות!״ הוא לחש בחצי צעקה כמישהי בחנה אותו בלי הפסקה.
״אפשר לחשוב מה כבר ביקשתי״ גלגלתי את עיניי ומשכתי בידו אל חנות הספורט, ״קדימה אנחנו מבזבזים את הזמן״.
״אומרת מי שנתקעה כמעט שעה בזארה״ הוא גיחך ושילב את כפות ידינו יחד.
זרמים קטנים עברו בגופי כשעשה את זה.
״זה היה הכרחי״ התגוננתי.
אוקיי אולי התעכבנו שם די הרבה זמן ויכול להיות שמדדתי כל שמלה שקיימת בחנות אבל שום דבר לא נראה מספיק יפה והגון לערב החג.
״הכרחי עד כדי כך שלא קנינו כלום?״ הוא צחק.
״ביי שון״ התעלמתי ממנו והתקדמתי במהירות אל חנות הספורט.
מה לעזאזל קונים לאבא של חבר שלך בחג? אפילו לאבא שלי שנים לא קניתי מתנות, אני די גרועה בנושא הזה.
ידיו של שון עטפו אותי ושפתיו נחתו על הצוואר שלי ״אני רק צחקתי״ הוא הביט בי בחיוך תמים.
״אתה לא צחקת״
״אוי בייב את מכירה אותי כל כך טוב״ גומותיו המתוקות הופיעו בלחיו.
״חמור״ הנדתי בראשי, ״עכשיו תעזור לי לבחור מתנה״.
עברנו בין עשרות דוכנים שמציגים נעלי ספורט מכל הסוגים, בגדי התעמלות, כדורים שונים, משקולות ועוד כל מיני דברים מוזרים שמתאמנים משתמשים בהם.
״הוא מתאמן במכון כושר אז הוא אולי ירצה כמה בגדי ספורט חדשים״ שון מלמל והסיט את עיניו ממני.
״אתה מדבר איתו ביום יום?״ שאלתי בזהירות ובחנתי כמה חולצות שנראו לי יפות עבור בריידן.
״הוא מתקשר אליי כל יום אבל בדרך כלל אני לא עונה, ואם אני עונה הוא שואל אותי שאלות שלא תמיד אני משיב עליהן והוא מספר לי קצת על עצמו עד שאני מנתק״ עיניו הירוקות הסתכלו על כל מקום בחנות הארורה חוץ מאשר על עיניי.
החזקתי את סנטרו והורדתי את ראשו אליי ״אתה לא חייב לענות ועצם זה שאתה כן עונה זה יפה מצידך״, אני יודעת עד כמה אבא שלו פגע בו ובאימו זה לא מובן מאליו שהוא יענה לשיחות ממנו. אני מנסה לשים אותי במקומו, אני בעצמי לא בטוחה אם הייתי עונה לשיחות.
לפתע הרגשתי נורא שניסיתי לאחד בניהם, אם זה יכאיב לשון להגיע לארוחה אני לא רוצה שהוא יעשה את זה.
״היי מה הפרצוף הזה?״ גבותיו התכווצו בבלבול והוא אחז בצידי פניי.
״אתה בטוח שאתה רוצה ללכת לארוחת חג אצל אבא שלך?״.
עיניו התמלאו בהפתעה ״מאיפה זה הגיע?״.
נצמדתי אל גופו החם ״אני לא רוצה להכריח אותך לעשות משהו שאתה לא רוצה, אם זה מפריע לך אפשר לבטל הכל״.
חיוך מתוק התפשט על פניו והוא רכן לנשק את שפתיי, ״אני רוצה ללכת בייב״.
הוא הביט בעיניי לוודא שאני מאמינה לו וכשחייכתי בחזרה הוא רכן לנשק אותי שוב.