לשחק עם שון קלי

אמיצה - פרק 39

מכירים את הרגעים האלה שנראים כאילו הם מתרחשים בהילוך איטי?
שקורים מספר דברים במקביל בזמן מאוד קצר, אך אתם יודעים שההשלכות שלהם ילוו אתכם בטווח ארוך יותר?
הרגעים שאתם לא מספיקים למצמץ ופתאום כל העולם משתנה מקצה לקצה.
אז זה פחות או יותר מה שקורה לי בחיים עכשיו.
מספר דברים קיצונים ומפחידים התרחשו במקביל.
הצלחת שלי עם כל הקינוחים הנפלאים שאליס טרחה להכין מרוסקת כרגע על רצפת השיש היפה וצווחת אימה נשמעה מפיה, אך היא לא מסתכלת על הצלחת.
היא מסתכלת על מה שקורה מאחוריי.
בעודי מנסה להרים את השברים מהרצפה אני מסובבת את ראשי להבין את פשר הצווחה ומוצאת את שון מטיח את אביו כנגד הקיר.
צעקה יוצאת מהפה שלי בזמן שאגרוף נוחת בלסת של בריידן.
ברגע שטיפות הדם מטפטפות אל הרצפה אני חוזרת למציאות.

״שון!״ רצתי אליו במהירות בעודו ממשיך לתקוף את אביו, אני אפילו לא חושבת שהוא שומע אותי. הוא מכונס כל כך בתוך הכעס שלו שהוא לא שם לב לאף אחד.
בזהירות אני אוחזת בשרוול הזקט שלו ומושכת בכל הכוח לכיווני, הוא מסתובב אליי בזעם שבחיים לא ראיתי אך מחוויר כשמבחין בי עומדת מאחוריו.
טיפות חמות נוגעות בחזה שלי ואני תוהה אם נפצעתי אך כשאני נוגעת בלחי שלי אני מבינה שאלו הדמעות שלי.
עיניו של שון רצות בבהלה ממני אל אביו עד שהוא מתעשת ומצמיד אותי אליו.
״בואי נלך מכאן״ קולו נשמע לא יציב וכף ידו רועדת בתוך כף ידי.
אני כרגע בשוק מידי בשביל להצליח לדבר לכן אני מהנהנת בראשי, שון מושך אותי אל כיוון היציאה ואני מסתובבת לאחור בשביל להביט בבריידן ובאליס.
אליס בוכה בטירוף ועוזרת לבריידן להתייצב חזרה על רגליו, הוא מסתכל עלינו בחרטה ובעלבון שאי אפשר לטעות בו.
אני שולחת אליהם את הפרצוף הכי מתנצל שלי וממהרת לצאת בעקבות שון.
ברגע שאנחנו נכנסים לאוטו שון טורק אחריו את הדלת ומיד מדליק אותו, האוויר ברכב קפוא לגמרי בגלל העובדה שאנחנו בחודש דצמבר עכשיו והטמפרטורות צונחות מתחת לאפס.
הוא אפילו לא טורח להפעיל את החימום לכן בשנייה שהוא נוסע מביתו של אביו אני מסובבת את הכפתור על החום הכי גבוה.
עיניו מביטות בי בהתנצלות כשהוא מבין שאני רועדת, אך למען האמת אני בספק עד כמה אני רועדת מהקור.
ידיו לופתות את ההגה באחיזה כה חזקה עד שפרקי ידיו המדממים מלבינים. נדמה כי רגלו לוחצת רק על דוושת הגז ואנחנו תוך מספר דקות מגיעים אל האחוזה.
הוא יוצא מתוך הרכב מבלי להביט לאחור אך משאיר את דלת האחוזה פתוחה למעני, למה הוא בורח ממני?

אני כמעט רצה אחריו וכשאני מגיעה אל הסלון שום סימן אליו לא נראה. אני עולה במדרגות אל חדרו ומוצאת אותו בחדר האמבטיה שלו.
הוא נראה לגמרי שקוע במחשבות ופוסע הלוך ושוב בחלל הקטן.
״היי״ אני מנסה לאחוז בפניו אך הוא מסיט את ראשו, אני משמיעה נהמת תסכול ועומדת על קצות אצבעותיי בשביל לתפוס אותו לפני שיתחמק ממני שוב.
״מה קורה שון?״ אני לוחשת וחוקרת את עיניו האדומות.   נראה כאילו הוקל לו שידיי נוגעות בפניו היפות אך הוא שומר על שתיקה.
אני מציצה את פרקי ידיו הפצועים וליבי יוצא אליו.
״אני חייבת לחטא אותם לפני שהם יזדהמו״ אני מלמלת ומושכת אותו לשבת בקצה האמבטיה, הוא לא מביע התנגדות.
אני מתיזה טיפות יוד סגול על צמר גפן ונעמדת בין רגליו, בעדינות ובנשיפות במקביל אני מחטאת את ידיו הגדולות.
״אתה מוכן לדבר איתי עכשיו?״ אני פוגשת את עיניו שצופות בי בריכוז.
״אני לא יודע מה פאקינג לומר״ הוא מלמל מובס.
אני מודעת לסערה שמתחוללת בו לכן אני זהירה וסבלנית בשאלות שלי, ״למה איבדת את זה?״ אני נמנעת מלהביט בו ונותנת לו את הפרטיות להתפרק.
״לא יכולתי להמשיך לשחק בארוחת חג מושלמת ולהתייחס אליו כאילו הוא האבא המושלם בזמן שהוא האכיל את המשפחה שלי בחרא״ קולו נשמע ארסי כשהוא מדבר על בריידן.
אני מסיימת לעטוף בחתיכת גזא וסלוטייפ רפואי את פרקי ידיו ומניחה בחזרה את הערכה לעזרה ראשונה במקומה לפני שאני חוזרת לעמוד ברווח רגליו.
אני מרימה את ידי ומעט מהססת, אך כשהכמיהה בעיניו בוערת אני מלטפת בעדינות את הלחי שלו.
״אתה צודק, הוא בהחלט לחץ על הנקודות הרגישות שלך הערב אבל אתה חייב להבין שלהרים יד על אבא שלך זה לא הפתרון״ עיניו הירוקות מקשיבות לי ואני יכולה להבחין בחרטה שלו.
״אני יודע״ הוא מוציא נשיפה ארוכה, ״פאק אני יודע נואל, אני לא מבין איך זה קרה אני לא שלטתי בעצמי״.
אני מוציאה בעצמי נשיפה רועדת ומהנהנת אליו ״אתה חייב ללמוד לשלוט בעצמך, זה יכל להגמר גרוע יותר אם לא היית מפסיק״.
שפתו התחתונה רוטטת כשהוא שואל את השאלה הבאה שכמעט מפילה אותי מהרגליים ״את מפחדת ממני עכשיו?״.
פי נפער בהפתעה ואני ממהרת להבהיר לו שהוא טועה, אני כבר רואה את גלגלי המוח שלו מכניסים אותו לחרדות ״ממש לא שון, אני לא מפחדת ממך״ אני נועצת את עיניי בעיניו עד שהוא מתרכך בחזרה.
״אבל אתה חייב לקחת את עצמך בידיים, אני לא רוצה שמשהו כזה יקרה שוב. אלימות זאת לא פתרון בשום סיטואציה, לא משנה כמה אבא שלך פגע בך״ אני יודעת שהוא מסכים איתי לפי הדרך שבה הוא מסתכל עליי וזה מרגיע אותי מעט.
אני לא יכולה להתעלם מתחושת האשמה החזקה שעוטפת אותי ״אני כל כך מצטערת שלחצתי עלייך לבוא לארוחה אצלו״ קולי נסדק ודמעות נקוות בזוויות עיניי.
גבותיו נשמטות מטה והוא תוך שנייה מדביק אותי אל תוך חזהו, אני לא שמה לב שאני בוכה עד שייפחות קטנות נפלטות מפי.
״בייב בבקשה אל תבכי״ ידיו מלטפות את גבי בניסיון להרגיע אותי אך הבכי שלי מתחזק.
אני נשענת עמוק בגופו, שומעת את דפיקות ליבו המהירות ואת נשימתו הרועדת כנגד שיערי.
״אל תבכי יפה שלי בבקשה זה שובר אותי״ קולו נשמע מרוסק, אני מרטיבה את החולצה השחורה שלו ומנגבת בה את דמעותיי.
הוא מושך בעדינות בראשי לאחור כדי שיוכל להסתכל עליי, ביד אחת הוא מרתק את גופי אליו ובידו הפנוייה הוא מוחא את הרטיבות מעיניי ״נואל זאת לא אשמתך״ הוא אומר כל מילה בהדגשה ודוחק בי להאמין לו.
״את לא עשית שום דבר לא בסדר בזה שרצית שנלך לאבא שלי, זאת הייתה מחווה מדהימה מצידך לעזור לי לחדש את הקשר איתו. שום דבר ממה שקרה הערב לא היה בגללך, אני מבטיח לך״ אני נושכת את השפה התחתונה שלי כדי לא לבכות ומהנהנת בראשי.
הוא נאנח ומצמיד את מצחו אל שלי ״אני אוהב אותך בייבי. אני פאקינג אוהב אותך כל כך, את לא מבינה עד כמה״ שפתיו מרחפות מעל שפתיי.
אני לא יכולה להתאפק ומטיחה את שפתיי על שלו, גניחת הקלה נשמעת משון והוא מצמיד אותי אליו אפילו יותר קרוב.
אני מפשקת את פי ולשונו ממהרת לחקור אותי, אני טועמת אותו ומעמיקה את הנשיקה שלנו.